מאמר זה נכתב בשנת התשס''ב 2002 לאחר שרשרת של פיגועים שפגעו באזרחי מדינתנו.

​

כיום באייר תש"ע אפריל 2010 אנו עדים שאמנם יש לנו קצת שקט יחסי מבחינה בטחונית, אך האיומים מהרודן הפרסי ממשיכים להלך עלינו אימים. ואומות העולם עדיין ממשיכים לראות בנו את הגורם העיקרי – מבחינתם – לאי השקט והיציבות במזרח התיכון בפרט ובכל העולם כולו בפרט.

אף נשיא ארה"ב אובמה ממשיך ללחוץ עלינו להפסיק לבנות ביהודה ושומרון בכלל ובירושלים בירתנו בפרט.

​

מאידך כל יום אנו שומעים על פרשת שחיתות אחרת. על מריבות פנימיות ומחלוקות בין כל שדרות העם, ימניים ושמאלניים, חרדים, דתיים וחילוניים, ולבנו, לבו של העם הפשוט, העם הטוב הזה ששרד את כל נסיונות ההשמדה נגדו, ממשיך לפעום באמונה ובתקווה שבסופו של דבר תצא צדקתנו לאור, ונגיע אל המנוחה והנחלה שעמנו ייחל זה אלפיים שנה. (ואולי אף יותר, כי אף פעם בהיסטוריה שלנו, חוץ מימי שלמה המלך, לא נתנו לנו לחיות בשקט).

לכן, מצאתי לנכון להפיץ שוב מאמר זה שנכתב לפני שמונה שנים ועדיין הוא אקטואלי כיום:



"מה יהיה?".

ברור שאין לאף אחד תשובה ברורה וחד משמעית לשאלה גורלית זו, שמבטאת תהליכים בקני מידה הרבה יותר גדולים מאשר התהליכים המקומיים, פנים ארציים שלנו, ואעז ואומר אף מעבר לתהליכים כלל עולמיים.

פה מדובר בתהליכים קוסמיים, שלא תמיד יש לנו שליטה עליהם, ושלא תמיד נוכל לתת להם הסבר הגיוני ברמה האנושית שלנו.

אי אפשר לעבור לסדר היום עם התשובות השגרתיות שזו תוצאה של כיבוש ודיכוי מחד או תוצאה של הפגנת חולשה מצידנו מאידך. או אם נחזור לגבולות 1967, או אם נתחיל לשמור שבת, יהיה הכל בסדר.

השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא האם אנו מאמינים שמגיעה לנו מדינה? האם אנו מאמינים שמגיע לנו לחיות בבטחון, בשלוה ובשלום? האם אנו מאמינים שנמשיך לחיות במדינתנו זו הקטנטונת לאורך שנים רבות וארוכות ולנצח.

מנהגו של עולם הוא כי כשאדם, כל אדם, רוצה להגיע למשהו בחייו, הוא מתכנן את המטרה, שואף אליה ועושה את כל הצעדים הדרושים כדי להשיג מטרה זו. ולכשהוא משיג את מטרתו הוא ממשיך לדבוק באמונתו, כי אכן ראוי הוא לדבר שהשיג וזה אכן יישאר בידו ולא ייעלם מחייו.

האדם צריך להגיע למטרתו בכוחות עצמו מתוך אמונה שהדבר שהוא רוצה להשיג הוא אכן דבר טוב וראוי ובר השגה. "אף אחד לא יכול לתת לך משהו לפני שנתת אותו לעצמך".

אם האדם מפסיק לפתע פתאום להאמין שהדבר הטוב הזה שהשיג אכן ימשיך להיות שלו, או שהוא מתחיל לחשוב כי אינו ראוי להישג זה, הוא מיד מאבד אותו וזה יכול להיות כל דבר, משרה מכובדת, בית נאה, אשה נאה, או כל הישג אחר .

כפי שהדבר קורה ברמת הפרט הוא אכן קורה ומתקיים ברמת הכלל ובעוצמה רבה יותר. המודעות הקולקטיבית היא רבת עוצמה ויכולה להפעיל תהליכים אדירי כוח עד לאסונות טבע ממש.

יש כוח לחשיבה הקיבוצית ויותר מכך להרגשה הקיבוצית.

כמו שנהג משאית אחת שפולטת עשן שחור וסמיך לחלל האוויר אינו יכול לטעון שזה לא משפיע על דיירי עיר מרוחקת ממקום נסיעתו, כי עשן כבד הנפלט פה ושם ושם ופה ובכל מקום אחר על פני כדור הארץ, מצטבר ומזהם את האוויר וגורם לנזקים אקולוגיים לכלל האנושות, כך פליטת מחשבות מילים ורגשות שליליים לחלל האוויר, גורמת להצטברות של אנרגיות שליליות שמעיקות, אם נרצה או לא, על הכלל כולו.

זה נכון ברמת הפרט, זה נכון ברמת המשפחה, מקום העבודה, העיר, המדינה, כדור הארץ והיקום כולו.

לאנרגיות שליליות אלו יש תכונה של "דומה מושך דומה", וככל שאנו נכנסים למרה שחורה אנו מזמינים לעצמנו צרות נוספות שיגבירו את המרה השחורה ושוב היא תגביר את הצרות ושוב תגבר המרה השחורה. זהו מעגל אינסופי ופה אין שאלה של הביצה והתרנגולת, כאן לא שייך לשאול מה קדם למה. קודם כל יש לשחרר את עצמנו מהמרה השחורה, ואז פוחתות הצרות ולהמשיך לשחרר ולהזמין לעצמנו דברים טובים ואז מתמלאים שמחה וזו מושכת שוב דברים טובים המגבירים את השמחה ושוב מושכים דברים עוד יותר טובים וכן הלאה והלאה.

אבל השאלה הגדולה היא איך בעצם עושים את זה? איך אפשר לשחרר את עצמנו מהדאגה, הפחד והמרה השחורה ולהחליף אותם באמונה, בטחון ושמחה?

אני חוזר להתחלה, בראש וראשונה עלינו להחליט מה אנחנו בעצם רוצים. אם אנחנו רוצים מדינה עצמאית משגשגת המעניקה לאזרחיה בטחון, שלום, שלווה ושמחה, עלינו לומר זאת. עלינו לבקש זאת.

במקום לבקש מדינה יש לבקש את הדבר שאנו רוצים שהמדינה תעניק לנו. (כמו שאומרים על כסף - במקום לבקש כסף בקש את הדבר שאתה רוצה שהכסף יביא לך).

לאחר שהגדרנו בדיוק מה בעצם אנחנו - כולנו, כל האזרחים - רוצים. והגענו לתמימות דעים בנושא זה

ולאחדות יקל עלינו למצוא פתרונות איך להשיג זאת.

המכשול העיקרי שלנו להשגת שלום, בטחון ושלווה הוא הפירוד האיום ביננו. כפי שנאמר במגילת אסתר (מלשון "הסתר" פנים שהיה באותה תקופה) "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים". ולכן המן הרשע יכל לשכנע בקלות את המלך האדיר שהיה באותה תקופה מנהיג העולם "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים טף ונשים ביום אחד ושללם לבוֹז". ורק אחרי שאסתר המלכה ציוותה על מרדכי היהודי "לך כנוס את כל היהודים מנער ועד זקן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום", ואכן מרדכי הצליח באורח פלא "לכנס", לאחד את כולם סביב המטרה הקדושה הזו של הצלת עצמם מהגזרה הנוראה שנחתה עליהם, ולהביא לכך שכולם יצומו שלשה ימים כולל ליל הסדר, בוטלה הגזרה. ולכן זה נקרא "מגילת" אסתר מלשון גילוי פנים, לעומת הסתר הפנים שהיה כשהעם היה מפוזר ומפורד בין העמים.

אי אפשר לחשוב שאז העם שלנו היה שונה, עובדה היא שמיד אחרי ההצלה המופלאה כתוב שמרדכי היה משנה למלך אחשורוש גדול ליהודים ורצוי "לרוב" אחיו, לא לכולם. אבל בשעת המשבר הם התאחדו כולם ללא יוצא מן הכלל.

מי היה מאמין שיכול לקום היום מישהו במדינה שיכול לאחד את כל העם ללא יוצא מן הכלל סביב מטרה כלשהי.

רק אהבה, "אהבת חינם" יכולה לעזור לנו להגיע לאחדות, לפחות לאחדות בקביעת המשאלות שלנו מה אנו רוצים להשיג מהעובדה שתהיה לנו מדינה משלנו.

העניין הוא שהאדם שנברא בצלם אלוקים ונשמתו היא חלק אלוקה ממעל, נעשה נפרד מהבורא על ידי כך שהבורא שתל בתוכו את האגואיזם, הרצון לקבל לעצמו.

האגו שלנו הוא מקור כל הפחדים שלנו ושל כל בני האדם בתבל.

הפחד שלנו כאן בארץ ישראל מביא לכך (לפי הספר "באדולינה" של גבי ניצן) ש:

"ישראל מלאה בקורבנות, ודלילה במלכים.

ישראל היא ארץ של זוחלים, כולם קורבנות עם תעודות.

מהצד היהודי - קורבנות שואה, קורבנות פוגרומים, קורבנות אנטישמיות.

מהצד הפלסטיני - קורבנות של דיכוי, רדיפה, גזענות, דור שני, דור שלישי."

באותו ספר מצוטט נלסון מנדלה ואני חושב שהפחד שהוא מתאר מתאים בדיוק להרגשתנו כיהודים במדינה, הנאבקים על זכותנו לחיות בשלום ובבטחון. "הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור .

זה האור שבנו - לא האפילה שבתוכנו - שמפחיד אותנו יותר מכל.

אנחנו שואלים את עצמנו - איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?

למען האמת - איזו זכות יש לך לא להיות? אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי בטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר, אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מהפחד".

אכן צודק נלסון מנדלה אנחנו היהודים עם של בכיינים ומצטמקים. בכל ההיסטוריה שלנו הצטמקנו והשתדלנו לא להרגיז את "הפריץ". אמרנו תמיד תודה שנותנים לנו רשות בכלל לחיות.

גם לפני שהשמידו לנו ששה מליון יהודים באירופה התכווצנו בפינתנו והלכנו בשקט בשקט מכווצים לנו בפינות הרחובות, הסתתרנו במרתפים כדי שנוכל לקיים את מנהגינו ואמרנו תודה שנותנים לנו רשות בכלל לנשום. כך זה היה בכל ארצות פזורנו ובכל התקופות.

גם כשהגענו לארצנו לאחר אלף ותשע מאות שנות גלות וזכינו באורח פלא למדינה עצמאית ויפהפיה,

עם כלכלה מפותחת, חקלאות משגשגת, מפעלים עתירי ידע שמשווקים סחורתם לכל הארצות הכי מפותחות בעולם, והגענו בהרבה תחומים כגון חינוך, בריאות, חקלאות והיי טק לבין המקומות הראשונים בעולם, המשכנו לקטר ולהשמיץ "איזו מדינה", "איזה עם".

עוד בימי יציאת מצרים מיד לאחר השחרור המדהים מעבדות, הניסים העצומים ומעמד הר סיני המופלא כבר התחלנו עם הקיטורים שלנו "וילונו העם" "ויהי העם כמתאוננים" וכו' לאורך כל הדרך לארץ המובטחת.

מעולם לא למדנו להודות, על דברים טובים שקורים לנו, ומעולם לא הודינו לבורא העולם על הנס המופלא הזה שקרה בתקופתנו, שעולה על הרבה ניסים שקרו לעם היהודי בעבר ואותם אנו נוהגים לציין מידי שנה .

יהודים בודדים מאד מתכנסים בבתי כנסיות ביום העצמאות ומודים לבורא על הקמת המדינה. ואילו יתר היהודים משני הקצוות האחרים, הדתי והחילוני ,לא עושים זאת, וכל אחד וסיבתו שלו.

המשכנו להתכווץ בפינתנו חסרי בטחון עם מנטליות גלותית ולשאול את עצמנו איזו זכות יש לנו לחיות בשלום, שלווה, בטחון ושגשוג במדינתנו שלנו.

בכל צעד שעשינו על אדמת המולדת הרגשנו אשמים כאילו חדרנו לאדמתו הפרטית של מישהו אחר וביקשנו כל הזמן סליחה שבכלל אנחנו דורכים על האדמה, ניסנו להתנצל שאין לנו פשוט ברירה אין לנו דרך אחרת ללכת בה ושום מקום אחר לשכון בו וביקשנו סליחה ורשות שירשו לנו לבינתיים לשהות כאן עד שנמצא פתרון אחר.

הרגשנו ואנו כל הזמן מרגישים, ובעיקר מאז הנצחון המופלא "הנס" של מלחמת ששת הימים, "אשמה". אשמה על שניצחנו, אשמה על שהצלחנו לשחרר את המקומות הקדושים והאחרים שעליהם שמענו וחלמנו לאורך כל שנות גלותנו.

ולפי הכלל הרוחני הכל כך ידוע, "אשמה מזמינה עונש", אכן לא אחר העונש לבוא. אם אנחנו לא מאמינים שמגיע לנו משהו אז אכן הוא לא מגיע לנו ואנו מתחילים לאבד אותו. זה נכון ברמת הפרט וזה עוד יותר נכון ברמת הקבוצה, הכלל.

מדינה ששמה לה כערך עליון את ערך המוסר לפני ערך החיים שלה עצמה, ערך הקיום, היא מדינה שאין לה זכות קיום.

אם לא נתאחד לקראת מטרה מוגדרת ומשותפת לכולם, מטרה שתהיה מוסכמת על כולם "מה אנחנו רוצים להשיג מאותה מדינה עצמאית שלנו" רק נס כמו הניסים הקודמים (ובאופן פרטי אני אכן מאמין ששוב יקרה לנו נס, אבל זה יהיה לאחר שנקבל "שיעור" כואב מאד) יוכל להשאיר אותנו בחיים ובארץ הזו.

לסיכום - אין כאן כל ספק, אם התהליך הזה שנכנסנו אליו בהרגשותינו השליליות לא ייעצר, אנו נלך מדחי אל דחי.

כל אחד מאתנו בחלקת האלוקים הקטנה שלו, צריך להבין שהדבר הוא בידו האישית ממש, ושלא יישב בחיבוק ידיים ויבקש שהמדינה תוציא אותו מהמצב הזה שנקלענו אליו, או יישב ויחכה לנס. כל אחד מאתנו צריך להפסיק עם ליבוי חוסר האונים, הפחד והדאגה. ואל יחשוב "מה אני כבר יכול לעזור"? כן, כל אחד מאתנו יכול לעזור ויש להתחיל בזה מיד. מיד להתחיל לשפוך מים על מדורת האש הזו שהתחילה לבעור בביתנו, מדינתנו. מים בדמות אהבה ,אמונה, תקווה ובטחון שהכל יבוא על מקומו בשלום.

אני מאמין שיבוא יום והעם הזה יתעורר, יתמלא אמונה ובטחון בבורא עולם ובעצמו, יחדש את מלאי האופטימיות שלו ואז גם יגיע לשלום המיוחל מתוך עוצמה פנימית, מתוך אהבה לעצמו ואז יוכל גם להגיע לאהבה לאחרים.

​

   שלום ביטון