​​​​​​

פרשת השבוע "שלח לך" – מניין רחוב נריה 4

---------------------------------------------------------------------

שבת שלום

תהי דרשה זו לעילוי נשמתו של אבי מורי, הרב רפאל זצ''ל, בן רוזה, שיום פקודתו היה השבוע, כ' בסיוון. ולע"נ כל הנרצחים והנהרגים במלחמה הקשה והארוכה הזו. לרפואת כל הפצועים, ולחזרתם לשלום של כל החטופים.

 

"שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל..... וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה ..... כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה".

 

ה' אומר למשה שלח לך, אני אומר לך שהארץ שאני מנחיל את בני ישראל, טובה היא מאד מאד, אך אם הם מתעקשים, שלח לך, לדעתך, אני איני מצווה אותך לשלוח.

 

ועוד אומר לו ה' "וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן", לא וירגלו. דרכו של תייר כשהוא בא לבקר במדינה, אחרת, מראים לו רק את המקומות והאתרים היפים של המדינה. ואילו המרגל מחפש רק את נקודות התורפה והחולשה של המדינה, כדי לדעת איך לכבוש אותה.

 

מעניין שבפרשה זו, הנקראת פרשת המרגלים, לא מוזכרת המילה מרגלים. זה מופיע בפרשת דברים: "ויבואו עד נחל אשכול וירגלו אותה".

 

המרגלים שהיו ראשי בני ישראל, הפכו קטנוניים כל כך בעת ההליכה לארץ, ובמקום לתייר בארץ המובטחת שה' הבטיח כי טובה היא מאד מאד, ארץ זבת חלב ודבש, הפכו לחגבים "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם".  (על זה אומרים – מי שעושה קולות של שטיח, שלא יתפלא אם דורכים עליו).

הם חששו לתפקידיהם כנשיאים, כי ידעו כי בבואם לארץ, יבוטל תפקיד הנשיא. בארץ יצטרכו גם לחרוש ולזרוע. לתת תרומות ומעשרות, לתפור לעצמם מלבושים ומנעלים. ואילו כאן במדבר יש להם מַן מן השמים, בגדים ומנעלים כמו חדשים כל הזמן, "שמלתך לא בלתה".

 

אין פלא שהם ניסו לעשות הכל, ולטרפד את הכוונה להיכנס לארץ.

 

הם ריגלו את הארץ, הם חיפשו רק את הצדדים השליליים, ולכן גם לא יכלו לתור אותה, ולהנות מהדברים היפים, אף על פי שניסו לומר, כי היא ארץ זבת חלב ודבש וזה פריה, אבל "אפס כי עז העם היושב בארץ", ואנו כאמור חגבים לעומתם ולא מגיע לנו כל הטוב הזה.

 

הכל נובע מדבר אחד – אי הכרת תודה.

 

כמו שקראנו בפרשת השבוע הקודם פרשת בהעלותך, כמה הייתה גדולה וקשה התביעה בפרשת האספסוף שהתאוו תאווה. זו הייתה תביעה קנטרנית. הרי היה להם צאן ובקר, כפי שראינו בהמשך, שלבני גד וראובן היה מקנה לרוב. הם ניזונו מלחם אבירים, אותו מן אידיאלי, ובכל זאת מתאוננים ואומרים "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל".

הם נענשו כפי שנענשו, לא משום הקושי בהמצאת מבוקשם חס וחלילה, "הֲיַד ה' תִּקְצָר"? אלא משום שלא ידעו להכיר טובה שאותה הרעיף עליהם ה' , וקיטרו: "זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים".

 

זאת כפיות טובה.

 

ובפרשתנו, שלח לך, הם מעיזים לומר: "הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה, וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:  נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה". הם שכחו שהמצרים מררו את חייהם, ואת עבודת הפרך שעבדו שם.

 

רבי שמעון בר יוחאי אומר בזוהר, תיפח רוחו של מי שאומר, שהתורה באה לספר לנו סיפורים בעלמא. ולכן נתנתק מהסיפור ההיסטורי הזה, ונקפוץ שלושת אלפים ושלוש מאות שנה קדימה להיום, לכאן ועכשיו, וננסה ללמוד מה כל הסיפור הזה צריך ללמד אותנו.

 

יש לי הרגשה שעד יום שישי שעבר, י"ז סיון תשפ"ה, לא למדנו הרבה מאז. ולמרות כל הצרות שבאו עלינו מאותו יום של תשעה באב, שבו הוציאו המרגלים דיבת הארץ, במקום לתור את הארץ, לתור את החיים שלנו, אנחנו כל הזמן מרגלים אותם. מחפשים רק את הצד השלילי בחיים, במדינה, בכל אחד והעיקר בעצמנו. ונהי בעינינו כחגבים.

השבוע, ברוך ה', סוף סוף למדנו משהו. יש תורים ארוכים של יהודים שנתקעו בארצות בטוחות כמו אירופה או ארה"ב, וצועקים, "חלצו אותנו מכאן". "החזירו אותנו לארץ מהר". ואין יהודים שצועקים הפוך.

 

עלינו לדעת כי הכרת תודה, היא המפתח להשגת השפע האלוקי בכלל, ולחיים מאושרים בפרט.

 

הכרת הטוב מביאה ברכה, כפי שנאמר בפרשת כי תבוא: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--וּלְבֵיתֶךָ:  אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".

ואילו על כפיות טובה, יש קללה המופיעה בפרשת כי תבוא: "תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב--מֵרֹב, כֹּל".

 

אם נלמד להכיר תודה לבורא, על כל דבר שקורה לנו, ונשתדל להאיר עם הפנס, על הדברים החיוביים של חיינו, ולא על השליליים שבהם, נמשוך אלינו עוד ועוד דברים חיוביים. (כמובן שזה תופס גם להיפך, ח"ו, גם לגבי הדברים השליליים).

 

רק כדוגמא קטנה, אבל רבת משמעות, נזכור את כל מה שעובר עלינו בימים אלו, בהם אנחנו מסוגרים בבתינו.

מי כמונו לא רואה היום, איך לא הערכנו דברים פשוטים שהיו לנו. שלא ידענו להכיר תודה לבורא עולם עליהם.

דברים שנראים לכאורה חיי שגרה של יום יום, כמו ללכת לבית הכנסת. לזכות בביקור של הילדים והנכדים. ללכת ברחוב בלי הפחד מפני אזעקות, ולנשום אויר צח, ללכת לסופרמרקט, לחתונות ואירועים משמחים אחרים. ועוד ועוד.

 

אומר הזוהר בפרשת  תזריע, על פי פירוש הסולם, כי כל המעשים שישראל עושים למטה, מעוררים מעשה למעלה.

 

זה נכון ברמת הפרט, וזה נכון ברמת הכלל.

 

אבל השאלה הגדולה היא, אם שאלנו את עצמנו, על מה עושה ה' ככה לארץ הזאת, משמחת תורה תשפ"ד, ועד היום?

 

אינני מתיימר לדעת ולומר מהי הסיבה.

 

אבל ניתן לומר בביטחון מלא, כי המלחמה הארוכה הזו לא באה ככה סתם, כי התחשק לבורא עולם לשחק אתנו.

לכן צריך כל אחד במקומו, להיכנס פנימה לתוך עצמו, ולשאול את השאלות הללו, ולקבל תשובות.

התשובה יכולה בהחלט להיות גם ברמה האישית של כל אחד ואחד מאתנו. הבורא, הטוב המוחלט, יכול בהחלט להכין תסריט כזה, שיכלול את כל הסיבות יחד, הן ברמה הכללית של כלל האנושות, והן ברמה הלאומית של עם ישראל, והן ברמה האישית של כל אחד ואחד.

 

מה שכן אני יכול לומר, שאי אפשר לפנות לבורא, ולבקש תסיר מעלינו את האיום האירני הזה, ואת המלחמה הארוכה הזו, לפני שלמדנו והפנמנו את לקחי השיעור הזה. כל דבר שקורה לנו, לא קורה סתם. אם חולים, או יש קשיים כלכליים, ובעיות אחרות, צריך ללמוד את השיעור שדבר זה בא ללמד אותנו, ורק אחר כך נוכל לקבל את הפתרונות. אחרת בשביל מה הבורא נתן לנו את השיעור? אם לא הפקנו ממנו שום לקח.

 

עם קצת אמונה בהבטחת ה', בטוב שהוא רוצה להיטיב לנבראיו, היינו מאמינים במה שנאמר, "מָה רַב-טוּבְךָ,  אֲשֶׁר-צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ, פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ;  נֶגֶד, בְּנֵי אָדָם". עם קצת יותר אמונה היינו מתמקדים בצד הטוב של החיים, ובטוב של כל אחד ואחד מאתנו, ובמקום לומר "איזו מדינה", היינו משבחים אותה, ומשבחים כל דבר שקורה לנו, היינו מושכים אלינו יותר ויותר מהדברים הטובים, כי ידוע שאדם מושך אליו, את מה שהוא מתמקד בו. כמו שהזכרנו קודם, שאתערותא דלתתא, מעוררת איתערותה דלעילא, וכפי שאומר הזוהר בכמה מקומות, גרעון מושך גרעון, חסרון מושך חסרון. שמחה מושכת שמחה.

זה נכון ברמת הפרט, וזה נכון ברמת הכלל, ברמת המדינה. כל מה שאנו מפנים אליו את תשומת לבנו, תופח וצומח, ולכן חבל שאנו, בלי שאנו רוצים בכך, נותנים כוח ואנרגיה, דווקא לדברים השליליים שאנו לא רוצים אותם.

יהי רצון שנזכה לראות, רק את הטוב שברא הבורא, ונתמקד רק בצדדים החיוביים של חיינו, ונזכה על ידי כך להצדיק את הבורא, ונלמד להודות על הכל, ועל ידי כך נזכה בשפע הטוב שעלה במחשבתו להיטיב לנו.

שבת שלום.

שלום ביטון