​​​​

פרשת חיי שרה תשע''ט – אוהל יצחק

---------------------------------------------------------------------

שבת שלום
בפרשה זו - פרשת חיי שרה - אנו רואים את המעבר מאברהם ושרה אל יצחק ורבקה. הפרשה הראשונה פטירתה של שרה, ומיד לאחריה - פרשת השידוך של יצחק אבינו עם רבקה. לאחר שידוך זה מגיעה פרשת פטירתו של אברהם אבינו ע"ה, לאחר שהוליד עוד כמה ילדים מקטורה ומהפילגשים. לאחר מכן מסתיימת הפרשה במיתתו של ישמעאל, ומיד מתחילה הפרשה הבאה – "ואלה תולדות יצחק בן אברהם". מכאן מתחילה פרשתו של יצחק אבינו.
כידוע - אברהם מייצג את מידת החסד, יצחק מייצג את מידת הגבורה, הדין, ויעקב הוא מידת התפארת - הקו האמצעי, המחבר והמאזן בין מידת החסד ומידת הדין.
אדם שרוצה להתקדם בחיים, לנוע קדימה, לא להישאר סטטי כמו הדומם, שרוצה להגיע לאיזו שהיא מטרה, שרוצה להצליח בחיים, להפוך מנפעל לפועל, חייב לעבוד עם שלושת הכוחות האלו שמייצגים שלושת האבות. 
ההסבר למידות אלו נותן הרב חיים כהן, בספרו "טללי חיים" בשפה פשוטה: 
הדרך להעלות את העולם הזה למעלה, לקדם אותו לדרגת עולם הבא, היא מכוח מידת הגבורה. שכן מידת הגבורה היא הכוח התובע את התיקון, ואיננו מתפשר עם לקויות וחסרונות. וזה הבדל עמוק בין החסד ובין הגבורה.

נבאר זאת במשל - 
כשבן ניגש לאביו ומבקש ממנו שייתן לו כסף, כי הוא נקלע לקשיים, הינה מידת החסד שבלב האב, מעוררת רחמים על הילד, ורצון לעזור לו בכל דבר, ולפתור לו את כל הבעיות, ולתת לו כסף בלי גבול. מידת החסד היא רגש הרחמנות, שמעורר בלב רצון לתת ולהשפיע. 
מידת הגבורה איננה כזאת. מידת הדין מסתכלת על הילד, ורואה שכל הסיבה שהילד נקלע לקשיים, היא מפני שהוא מבזבז את כספו ופועל בלי מחשבה. מידת הדין אומרת, צריך שהילד יסבול לחץ ודאגה, כדי שירגיש על בשרו את מחיר הבזבזנות, וכך ילמד להתנהל נכון יותר בחייו. לפיכך מידת הדין תובעת שלא לתת, ולעומתה – החסד מעורר את הרחמנות לתת לבן את בקשתו.

למעשה אנו רואים כאן שמידת החסד כביכול איננה פועלת לשנות את הילד ולתקנו, אלא רוצה להשפיע מיד, לתת טובה וברכה ולשמח כל אחד ואחד באשר הוא שם. ואף על פי שהוא צריך להתחנך וללמוד, החסד איננו עסוק בבחינות אלו, אלא הוא כוח ההשפעה, שמסתכל על הטוב שבהווה, הוא לא מעלים עיניו מהטוב שבהווה, בגלל הקלקולים שנמצאים, ולכן הוא נוטה להשפיע.
לעומת זאת, כוח הגבורה הוא כוח החינוך. הוא הכוח שרוצה להעלות את האדם, את המקבל,  מלמטה למעלה. החסד משול למים שתנועתם מלמעלה למטה, היינו שרוצה להשפיע.
בדוגמא זו כאן, אם האב יפעל במידת החסד וייתן לבנו, נמצא שכוח החסד היא פעילות של המשפיע, שנמצא למעלה, ואילו הבן, המקבל נשאר למטה. וכביכול החסד כשהוא פועל לבדו, מנציח את הדרגה התחתונה של המקבל. כמו אבא שיפתור תמיד לבנו את התרגילים, שאמנם על ידי כך הוא משפיע לבן, אך לעולם לא ילמד את בנו, לפתור את התרגילים בעצמו.
לעומת זאת הגבורה היא עצירת ההשפעה, כדי לגרום למקבל להתחיל לפעול בעצמו, וכך להתרומם. הגבורה היא התאפקות של האבא שלא לפתור לילד את התרגילים, כדי שהילד יפתור אותם בעצמו.
החסד הוא כמו רב השופע חידושים בלי הפסקה, ומתרץ את כל הקושיות עוד לפני שהתלמידים הספיקו לחשוב עליהן. ונמצא שכל התלמידים רק מקבלים ממנו, אך אינם לומדים את דרכי הלימוד בעצמם. 
לעומת זאת הגבורה היא הרב שעוצר את ידיעותיו ומסתירן, ודוחק בתלמידים למצוא את התירוץ בעצמם. לכן כוח הגבורה הוא כוח החינוך, המעלה ומרומם את המקבלים כדי שיהיו בעצמם מלאים ומבורכים. 
כדאי שכל מפעלי החסד יידעו, שהדבר הטוב ביותר בעשיית חסד, הוא ללמד את האדם להרוויח בעצמו את כספו, ביושר ובצורה נכונה ולהעמידו על רגליו. ואכן יש מפעלי חסד שהשכילו להדריך את מקבלי החסד, להתנהל נכון עם כספם, ולצאת מאורח החיים שגורם לחובות וקשיים כלכליים.
מידת הגבורה היא הכוח שמרומם ומעלה את המקבל להיות למעלה, ולהגיע אל המצב המתוקן.
דבר זה נכון גם לגבי העולמות. 
מידת הגבורה היא הכוח שמעלה את העולם הזה ומרומם אותו  אל העולם העליון.
יש לדעת שלמעשה בניין העולם נוסד הן מהחסד והן מהדין. שהנה החסד למעשה מצביע על התכלית הרצויה בבניין העולמות, שכן  כל מה שברא הקב"ה בעולמו הוא מפני רצונו להיטיב לנבראיו.  
נמצא, שיש בחינה בחסד אשר מצידה הנה דווקא הוא העליון מכולם, בהיותו נוגע בעצמות תכלית מחשבת הבריאה כולה. והוא בא להורות לנו, אפילו בהיות הבריאה בצמצומה ונמיכותה, שחשק ההטבה הוא היסוד לכל, גם לכל הדינים והצמצומים, גם לכל הצרות והמכאובים. הכל מיוסד על הטוב המוחלט. לכן גם כשהעולם שוקע בבוץ של זוהמה, הנה החסד מלא אהבה ונטייה של השפעת טובה, כמעשיו של אברהם אבינו אשר רצה להצדיק את ברואי מטה, אפילו את סדום ועמורה, אשר הגדילו ברשעות בלי שיעור. 
אהבה בלי גבול זו, היא התנוצצות מתכלית מחשבת ההוויה. והיא ממתקת את הדינים והכעסים, ושומרת היא על אנשי הקודש, שיהיו ממתיקים בכל עת את תכונותיהם, בצחצוח נשמתם בטל הטוב העליון, ויהיו תמיד מלאי חסד ואזורי גבורת ההטבה, למען יהיו מצדיקים את הברואים ומתמלאים עליהם חמלה וחנינה, ולא יהיו רק בפנים של זעם ודינים תקיפים, גם בשעה שאוחזים במידת הגבורה, ורוצים לעורר תיקון וזיכוך לרשעים ולחוטאים.
ואומר הרב חיים ויטאל, ע"פ האר"י ז"ל,  בספרו "שער הכוונות", על תפילת "אשר יצר", כי הדינים הם לצורך קיום העולם, כדי שיוכלו לקבל אור העליון על ידי המידה הניתנת בהם, על ידי הדינים הקוצבים קיצבה ומידה באורות, שלא ישפיעו יותר מדיי, ובפרט בעולם העשייה, אשר שם צריכים את הדינים בהכרח. 
והנה אם בחינת הרחמים יפתחו יותר מדיי דרך אותם הנקבים, ודאי הוא כי יתבטלו הדינים ויתבטל העולם. וכן אם יסתתמו יותר מדיי ולא יימשכו הרחמים, יתרבו הדינים ויהיו הם לבדם בלי רחמים, ועל ידי זה, אי אפשר להתקיים אפילו שעה אחת. ועל ידי כך רופא כל בשר, בסוד מיתוק הדינים על ידי הרחמים, הוא מפליא לעשות.
"וישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות". (יבמות מ"ז, א').
לכן חייבים את מידת התפארת, את הקו האמצעי המאזן בין הרחמים והדין. 
ולוואי שבע"ה נזכה תמיד, ללמוד למצוא את דרך הביניים, את מידת התפארת, הקו האמצעי, הן ביחסינו עם הקרובים לנו והן ביחסינו עם חברים ושאר עמך ישראל.
שבת שלום.

שלום ביטון