פרשת שמות בית הכנסת פנינת גנים 

​

שבת שלום

בפרשה זו, פרשת שמות, שלאחר תקופת האבות, מתחילה תקופה חדשה, תקופת היווצרותו של עם ישראל, המתחילה בשעבודו של  העם כפי שכתוב (שמות א' י''ג, י''ד):

"וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּפָרֶךְ, וַיְמָרְרוּ אֶת-חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל-עֲבֹדָה, בַּשָּׂדֶה--אֵת, כָּל-עֲבֹדָתָם, אֲשֶׁר-עָבְדוּ בָהֶם, בְּפָרֶךְ".

שנים רבות אני תוהה על הפסוק מברית בין הביתרים, (בראשית ט''ו, י''ג) בפרשת לך לך: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה". 

(לפי אורח חיים מכסימום השנים שעבדו בני ישראל במצרים, היו משמת לוי קי''ו שנים, ולא פחות מ – פ''ו שנים, כשנותיה של מרים).

לא פעם הרמתי את ראשי כלפי מעלה ושאלתי: "ריבונו של עולם, למה? מה עשינו שכך גזרת עלינו? וזאת עוד לפני שבכלל נולדנו"? (כידוע יצחק נולד לאחר ברית בין הביתרים).

אני שמח שניתנה לי ההזדמנות לומר דברי תורה דווקא בפרשה זו. זה הצריך אותי לחקור לעומק את השאלה הזו ששאלתי שנים רבות. אביא כאן רק את התקציר של הנושא.

טעם גזירת שיעבוד מצרים (מתוך ויקיפדיה).

שאלה עתיקה שהועלתה לאור הכתוב היא שאלת הסיבה: מהי הסיבה לכך שנגזרה גזירה כה חמורה - שעבוד וגרות בארץ לא להם - על זרעו של אברהם?

שאלה זו הועלתה ע''י חז''ל בתחילת תקופת התלמוד. לדוגמא:

במסכת נדרים (ל''ב א'), אמר רבי אבהו, אמר רבי אלעזר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אַנְגַרְיָא (עבודת המלכות, השתמש לצרכים צבאיים) בתלמידי חכמים, שנאמר: (בראשית י''ד) "וַיָּרֶק אֶת-חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ". ושמואל אמר: מפני שהפריז על מידותיו של הקב''ה, שנאמר: (בראשית ט''ו) "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה". ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהיכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: (בראשית י''ד) "תֶּן-לִי הַנֶּפֶשׁ, וְהָרְכֻשׁ קַח-לָךְ".

לפי חז''ל, כתפיסת הגמול הקלאסית המקובלת אצלם והרווחת במקרא, אין מנוס מלראות שעבוד זה כעונש. הדעות נחלקו רק באשר לשאלה על מה בא העונש. לפי רבי אלעזר, העונש היה על שגייס את "חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ" (לתפיסתו: תלמידי בית מדרש), למלחמתו להצלת לוט במלחמת ארבעת המלכים את החמישה. לפי שמואל, העונש על  שגילה חוסר אמון בהבטחתו של הקב''ה, וביקש הוכחות לקיומה. לפי רבי יוחנן, העונש בא על כך שלאחר שניצח במלחמה הנזכרת, לא ניצל אברהם את ניצחונו כדי לצרף את אנשי סדום ועמורה אל סיעת עובדי ה' (או "לגיירם" כלשון חז''ל).

קיימות דעות נוספות בקשר לטעם שעבוד מצרים.

המהר''ל מפראג טוען (בספר "גבורות ה' "), כי השיעבוד היה נצרך כדי לצרף את בני יעקב ממקבץ של אנשים בעלי קרבת משפחה, לעם המוכן לקבל ולהשפיע את דבר ה'.

בקרב הוגי הדעות היהודיים של ימי הביניים, עוררה  ברית בין הביתרים גם בעיה פילוסופית בהקשר לנושא "הבחירה החופשית". בברית נגזר לכאורה על המצרים לשעבד את ישראל, ואם כן היכן היתה הבחירה החופשית שלהם, ומדוע נענשו על כך? המצדדים בכך שלמעשה אין בחירה חופשית והכל בגזירה אלוקית, ראו בכך הוכחה לשיטתם, שאדם יכול לקבל שכר ועונש גם על דבר שנגזר עליו לקיימו.

הרמב''ם אשר נלחם בכל עוז בתפיסות ששללו את הבחירה החופשית, התייחס לבעיה זו בחיבורו "משנה תורה":

"והלא כתוב בתורה: "וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם", הרי גזר על המצרים לעשות רע, וכתוב "וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ", (דברים ל''א, ט''ז), הרי גזר על ישראל לעבוד עבודה זרה, ולמה נפרע מהן: לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע, שיהיה הוא הזונה, אלא כל אחד ואחד מאותן הזונים שעבדו עבודה זרה – אילו לא רצה לעבוד, לא היה עובד. ולא הודיע הבורא, אלא מנהגו של עולם.  הא למה הדבר דומה – לאומר העם הזה, יהיה בהן צדיקים ורשעים. לא מפני זה יאמר הרשע כבר נגזר עליו שיהיה רשע, מפני שהודיע הקב''ה למשה שיהיו רשעים בישראל, כעניין שנאמר, (דברים ט''ו, י''א): "כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ". וכן המצריים, כל אחד ואחד מאותן המֵצירים והמריעים לישראל, אילו לא רצה להרע להם, הרשות בידו – שלא גזר על איש ידוע, אלא הודיעו שסוף זרעו להשתעבד בארץ לא להם. וכבר אמרנו, שאין כוח באדם לידע היאך יידע הקב''ה דברים שעתידין להיות.

תשובתו של הרמב''ם ידועה בשם "התשובה הסטטיסטית": הגזירה היתה על הכלל, אך כל פרט ופרט יכול שלא להיכלל בה.

תשובה זו עוררה התנגדות בקרב חכמים אחרים בני זמנו ואחריו.

כך כותב על כך הראב''ד בחריפותו הרגילה: "אמר אברהם: אלה הם אריכות דברים שאינן מתובלים, וחיי ראשי, כמעט אני אומר שהם דברי נערות. יאמר הבורא לזונים: למה זנית, ואני לא הזכרתיך בשם כדי שתאמר שעליך גזרתי? יאמרו לו הזונים: ועל מי חלה גזירתך, על אותם שלא זנו? הנה לא נתקיימה גזרתך! אבל "וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה" כבר אמרנו שאין בעניין הזה ידיעת הבורא גזירה, וכל שכן בכאן, שאף משה אמר "כִּי יָדַעְתִּי, אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי-הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן", "הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם... וְאַף, כִּי-אַחֲרֵי מוֹתִי", וכל שכן הבורא שהיה יכול לומר כן בלא גזירה.

ועניין המצרים אינה שאלה משני פנים: האחד כי הדבר ידוע שאין הבורא נפרע מאדם רע אלא ברע ממנו, ואחרי שיפרע מזה יחזור ויפרע מן הרע ממנו ברשעו, וכן הוא אומר (ישעיהו):"הוֹי אַשּׁוּר, שֵׁבֶט אַפִּי", "כַּהֲתִמְךָ שׁוֹדֵד תּוּשַּׁד". פירוש: מפני רשעך וגודל לבך והתפארך עלי. והמצרים גם כן רשעים היו וראויים למכות ההם, ואילו שמעו למשה בתחילה ושלחו את ישראל, לא היו לוקים ולא טבעו בים, אבל זדונו של פרעה ובזותו את הבורא יתברך לפני שלוחו, הוא גרם לו. והשני, כי הבורא אמר "וְעִנּוּ אֹתָם", והם עבדו בהם בפרך והמיתו מהם וטבעו מהם, כעניין שנאמר (זכריה א' ט''ו) "אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט, וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה", לפיכך נתחייבו.

קושייתו של הראב"ד מתבססת על הורדה של הגזרה על הכלל והפרטתה על כל אחד מן הפרטים. על כל אחד מהם ניתן לשאול: האם הייתה עליו הגזירה שישעבד? אם שיעבד והייתה עליו הגזירה, הרי היה אנוס לכך; אם לא הייתה עליו הגזירה, אלא על האחרים - הרי הם לא שיעבדו, וחוזר חלילה. שני תירוציו הם:

המצריים היו ראויים לעונש כבר לפני כן, ועל כן הכפייה עליהם לא מבטלת מהם את העונש של המכות, לעומת הטביעה בים שבאה לא בגלל השעבוד אלא בגלל הסירוב לשלח.

המצריים קיימו יותר מאשר נגזר שהיו צריכים לשעבד, ועל כך נענשו.

כתירוצו השני של הראב''ד תירץ גם הרמב''ן. אלא שקושייתו על הרמב''ם היתה מכיוון אחר: 

"ולא נתכנו דבריו (של הרמב''ם) אצלי, שאפילו גזר שאחד מכל האומות יריע להם בכך וכך, וקדם זה ועשה גזרתו של הקב''ה – זכה בדבר מצווה! ומה טעם בדבריו? כאשר יצווה המלך שיעשו בני מדינה פלונית מעשה מן המעשים, המתרשל ומטיל הדבר על האחרים חומס וחוטא נפשו, והעושה יפיק רצון ממנו".

אליבא דרמב''ן, קיום גזירתו של הקב''ה, גם אם היא שעבוד עם שלם, מהווה מצווה, אם לא מפריזים על מה שנגזר מראש. אמירה כזו לא תהיה בהכרח מוסכמת על הוגים אחרים.

 

הרב המקובל חיים כהן המכונה "החלבן", מביא בספרו "טללי חיים", מהספר "תולעת יעקב" לרבי מאיר בן גבאי, ששורש השיעבוד עמוק יותר ומתחיל בחטאו של אדם הראשון, וגלות מצרים, שהיא כור הברזל, הוצרכה כדי לזקק ולטהר אותנו מהזוהמה של חטא זה.

והוא מונה ממסכת סנהדרין שלושה חטאים של אדם הראשון:

"ואמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון מין היה, שנאמר (בראשית ג' ט'): 'וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה'. רבי יצחק אמר מושך בעורלתו היה כתיב הכא (הושע ו' ז') 'וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית' וכתיב התם (בראשית י''ז י''ד) 'אֶת-בְּרִיתִי הֵפַר'. רב נחמן אמר כופר בעיקר היה, כתיב הכא 'עָבְרוּ בְרִית' וכתיב התם (ירמיהו כ''ב ט') 'וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת-בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם'.

בכל זאת לא נתקררה דעתי ולא מצאתי בתשובות אלו מענה מספק לשאלתי.

גם אבי, הרב רפאל ביטון זצ''ל, שואל על כך בספרו "חיי איש":

"ראוי להתבונן, מדוע גלו בני ישראל למצרים, והמצרים מררו את חייהם בעבודה קשה? הלא זה היה לפני מתן תורה ולא קבלו עליהם עול מצוות, ואם כן מה חטאו ישראל כי נענשו בגלות המר הזה? בִּשְלָמָה גלות בבל, וגלות השלישי שאנחנו עוד נמצאים בו, אין להתפלא על זה, הוא מובן לכל, על ידי חטאינו באה לנו הגלות. וכבר הודיע לנו ה' ע''י משה עבדו, אם לא נשמור מצוותיו, יביא עלינו צרות רבות. אבל גלות מצריים זה פלא, על מה גלו? אמנם כבר חז''ל תרצו, עבור אברהם אבינו ע''ה, שאמר בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ועי''ז נענשו בניו.

גם תירוץ זה לא מובן. האבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה? האם עבור חטא אברהם , אנחנו נענש? הלא בתורה כתוב, (שמות כ' ד'): "פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי", ובאותו הזמן עוד לא קיבלו את התורה. ופליאה גם על אברהם אע''ה, שהיה תמיד בטחונו בה', ועמד בצידקו, ונתנסה בכמה נסיונות היותר גדולים, ועמד בכולם, ואיך נכשל הפעם, ולא האמין ושאל במה אדע וכו'?

אלא נראה לפרש, מה ששאל אאע''ה, במה אדע, זה לא היה מסיבת חוסר ביטחון בה', ח''ו, וכן מה שהשיב לו ה' ידוע תדע וכו', ג''כ לא בתור עונש וקנס. שאלת אברהם היתה, "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה", פירוש, איך תוכל להבטיחני שבניי יירשו את הארץ, אחרי שהבחירה תלויה בידם, אם לקיים התורה או לאו. כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וא''כ אולי לא יהיו שומרי תורה, ולא יוכלו לכבוש את הארץ? כי ישראל לא יכולים לכבוש הארץ, אם לא מקיימים התורה. כמו שאמר הפסוק, (ויקרא י''ח כ''ח), "וְלֹא-תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם, בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ". נמצא שישראל זוכים בארץ, רק אם מקיימים התורה. וזה שאמר אברהם איך תוכל להבטיחני, שיהיו שומרי תורה? וע''ז השיב לו הקב''ה, אם אמנם בחירת האדם חופשית, בכל זאת אוכל לפעול על האדם, כי יהיה מוכשר להיות שומר תורה ומצוות, וזה שאמר, יָדֹעַ תֵּדַע וכו', העינוי והשיעבוד שיהיה להם במצרים, יפעלו עליהם להכניע את לבבם לעבודת ה'." (עכ''ל).

ראיתי בגליון של "ערכים" בפרשת ויגש, הפרשה בה נודע ליעקב שבנו יוסף חי, והוא יורד עם כל משפחתו למצרים, שה' אומר ליעקב "אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה". מכך אנו מבינים שיעקב, עם כל שמחתו לשוב ולראות את בנו האהוב, פחד מהירידה למצרים.

יעקב אכן פחד. הוא ידע היטב שירידתו הינה תחילת הגלות, שעליה כבר נתבשר אברהם אבינו בברית בין הבתרים. הוא הבין שירידתו, אשר תעניק לו אישית רגעי אושר עלי אדמות, מגשימה באותה עת מהלך היסטורי, הכלול במילים שנאמרו לזקנו אברהם: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם". שמחתו האישית מהולה בתוגה לאומית.

מצרים הפחידה אותו. הוא ידע כי לא גן של שושנים מזומן שם לצאצאיו. אולם לא רק הסבל והייסורים שיהיו מנת חלקם העכירו את רוחו. בעיקר הטרידה אותו בעיית ההתבוללות. הוא חשש מפני התאזרחות בניו בארץ היאור, מפני התבוללות בתרבות האלילית ובקיסרות הזימה. האם לא תישכח מליבם המולדת בארץ כנען, או שמא תישאר היא אך כזיכרון עמום, ומהותם תהיה "בני ישראל בלב" בלבד?

מנקודת מבטה של ההשגחה האלוקית נראים הדברים בצורה שונה. וכה נאמר לו: "אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם" (בראשית מ"ו, ג').

לא כפי שאתה חושב, יעקב. גיבוש עם חדש מצאצאיך, עם המושתת על מוסרך ועל מוסרם של אברהם ויצחק, לא ייתכן שיתחולל בארץ כנען. דווקא, במולדת העתידית אורבת להם, בראשית הדרך, סכנה של טמיעה. בארצם יגדלו נכדיך ובניהם אחריהם, באווירת חופש מדומה השוררת שם. הם עלולים להתערות ללא מחסום רוחני, בחברה הכנענית ובתרבותה השלטת. במשך הזמן הם עלולים להיבלע בה כליל. בשלב היווצרות העם תשמור אותם כראוי דווקא הגלות במצרים. שם אעשה אותם לגוי גדול, בעל זהות וייחוד משלו. שם, בארץ הפורחת, תיגזר עליהם בדידות רוחנית רצויה. תושבי הארץ יתרחקו מהם, יבוזו להם ולא יחפצו בחברתם (האנטישמיות הוכרה כאן ככוח בונה, יוצר זהות יהודית, ולא רק כרעה חולה). רק לאחר שנות עֶנוּת והתגבשות, בתוספת התורה שיקבלו במדבר, ישובו לארץ האבות. ישובו חדורי זהות עצמית ונושאי תרבות ייחודית, תרבות שתשפיע לאחר מכן על העולם כולו.

גם יוסף שפעל למען השגת היתר מגורים בארץ גושן, ורשיון להתעסקות ברעיית צאן, למעשה הקים את הגיטו היהודי הראשון. הוא בנה את המודל לבדלנות היהודית. הוא חשש מאד כי התערות המשפחה בערי מצרים, תגרום להשתרשות מסוכנת שסופה התבוללות. קיצו של עם ישראל יבוא בטרם צעד את צעדיו הראשונים על בימת העמים. החיים במרוכז בארץ גושן, מבטיחים פיתוח אורח חיים שונה, נאמן למסורת האבות אברהם, יצחק ויעקב.

יש לרעיית הצאן גם היבטים מוסריים חיוביים. יוסף היה מעוניין שאחיו יתמידו בהתעסקות זו, משום ההשפעה החיובית הברוכה שתהיה למקצוע זה על אופיו של העם, המתחיל עתה לצמוח ולהתגבש.

החיים בחיק הטבע, מעניקים לרועה אפשרות טובה ביותר להתעלות נפשית ולהתרחקות מחטא. בכוחם של רועי הצאן להתבודד ולחשוב מחשבות אמונה עמוקות. התבודדות זו היא תנאי לנבואה. מצאנו כי אף משה ודוד היו רועי צאן, ומאחורי הצאן נלקחו אל ההנהגה.

זאת ועוד, העירוניים כרוכים אחר בקשת מותרות, ואילו פני יוסף מופנים אל עתיד העם. על כן, רצה לבססו בסגנון חיים פשוט וטהור. מלאכה זו מטביעה בלב הרועים גם את מידת הרחמנות. המרחם על הצאן ירחם גם על בני אדם. (עכ''ל).

ועוד מביא הרב חיים כהן בשם הרמ''ק, מפרדס רימונים, כי עד שלא חטא אדם הראשון, היו לו כתנות אור באל''ף, אבל כשחטא וערבב קודש בחול וחול בקודש, נתערב הקודש ולכן נתלבש בכתנות עור בעי''ן. ולכן הכניסם לכור הברזל במצרים לצרפם.

וכן  בשם האריז''ל בשער הכוונות "וצריך שתדע כי עניין הנשמות, הם כעניין הזהב הנוצר בבטן האדמה, וכשמוציאין אותו הוא מלא טינוף וסיגים, והצורף מוציא הסיגים מהכסף, פעם אחר פעם, עד אשר כל הסיגים נפרדים מן הזהב, ואחר כך ניכר היותו זהב. וכן העניין בנשמות, כי בחטאו של אדם הראשון נתערב טוב ברע...וקדושות אלו שיוצאים ומתערבים בקליפות, וצריכים בירור אחר בירור לתקנם, ועד''ז היו אלו הניצוצות הולכות ונתקנות לאט לאט, עד אשר התחילו להיתקן ולהראות בחינת הזהב שבהם, וזה היה בדור מצרים. ובזה תבין נכון למה נגזר עליהם אותו השעבוד הקשה שאין כמותו... וכל עניין הגלות הזה של מצרים, היה לצרף ולתקן בחינת ניצוצות הקדושות ההם בסוד "וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם". (דברים ד' כ').

כהערת אגב, כך הדבר בכל דבר ודבר, הן בחינוך הילדים, עד שהופכים לבוגרים טובים ומועילים. הן בליטוש יהלומים. הן בכתישת זיתים והפיכתם לשמן זית זך משובח.

ועוד אומר הרב חיים כהן, בספרו "טללי חיים", שאין חילוקי דעות בין הסיבות החיצוניות, שמנינו בתלמוד במסכת נדרים, שתולות את הדבר באברהם אבינו, ובין הסיבות הפנימיות המופיעות במסכת סנהדרין, שתולות את הדבר באדם הראשון. לדבריו, גם הסיבה שכביכול אברהם אבינו "מעד", נובעת מהסיבה הפנימית יותר שהיא חטאו של אדם הראשון.

אומר על כך המגיד בספר מגיד דבריו ליעקב:

"וראיתי ב׳ש״ך׳ ז״ל כתב, שטעם שהכניס הוא יתברך את ישראל תחת יד מצרים, יותר משאר האומות, היה מפני כי מצרים מבני חם היו, והיה טעמו כדי  שבעת רצון השי״ת להוציאם, לא יהיה לאותה אומה טענה שישראל המה להם לעבדים, קנין כספם, דבשאר אומות העולם טענתם זו טענה גמורה, לא כן במצרים שהם גופם עבדים לישראל, ומה שקנה עבד קנה רבו. וכמו כן בטעם הרכוש, שלא היה הרכוש גזלה בידם מהאי טעמא, שהם גופם עבדים, וגם כי יוסף קנה אותם ואת אדמתם. וזה פירש טעם המקרא: ׳כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם׳, כי זה לא נאמר אלא דווקא על מצרים, דיוסף קנה אותם ואת אדמתם, ואת העם העביר אותם לערים, נמצא מצרים ארץ לא  להם.

גם בימינו אנו יכולים, וכנראה גם עושים זאת, לשאול, למה כל הזמן מציקים לנו אויבינו מסביב? לא נותנים לנו רגע של מנוחה. אבל אם נרים את ראשינו מעל הפרטים הקטנים היומיומיים, ונגביה את מבטינו מגבוה ובמרחק של זמן, נראה שאם לא היה לנו את האויבים מסביב, לא היינו נשארים מלוכדים כעם, היינו מתפוררים ומתבוללים. לא היינו מתפתחים מבחינה טכנולוגית, בצורה כזו מדהימה כפי שהתפתחנו. האויב היווה תמריץ למציאת פתרונות התגוננות, וזה הביא אותנו לפיתוחים מדהימים בכל התחומים, הנמכרים במיליארדי דולרים לכל העולם, וגם להישאר מלוכדים פחות או יותר.

בסך הכול, אל לנו להלין על מצבנו כאן בארץ. לדעתי הצנועה, התקופה בה אנו חיים כיום, היא אחת התקופות היותר טובות, שהיו לעם היהודי בכל הזמנים, אולי חוץ מארבעים שנות שלטונו של שלמה המלך. מי שיקרא תנ''ך יראה שלא היו לנו שנים של שקט מתמיד, גם לא בתקופות שבית המקדש היה קיים. תמיד היינו מדינת חסות של איזו אימפריה ששלטה באזור, תמיד היו מלחמות, גם מלחמות אחים עקובות מדם, בין יהודה וישראל.

לדברי הרב המקובל חיים כהן המכונה "החלבן", בספרו "טללי חיים", "אנו בני הדור האחרון, עדים לקשיים רבים שיש סביב ירושת הארץ. לחצים רבים מופעלים על עם ישראל מכל אומות העולם, ממש כל העולם כולו מתנגד ליישובם של ישראל בארצם. כל בית שנבנה בישובים, מיד מעורר עליו את נשיאי העולם. והדבר ממש פלאי! וכי אין לנשיאים ולראשי הממשלות של העולם במה להתעסק? וכי אין להם מדינות גדולות לנהל? תשומת הלב שהם נותנים לבית אחד שנבנה ביישובים, גדולה יותר מזו הניתנת לדברים רבים במדינתם, שאינם 'זוכים' להתייחסות כזו.

(כעדת זבובים שעטים על הדבש, כן הגויים מסובבים אותנו).

אכן כמעט ואין נושא בעולם שמדובר בו כל כך הרבה, כמו יישוב ארץ ישראל ובניית הבתים בה. כל העולם סובב סביב זה, כשהמטרה הפנימית שלהם היא עצירת שיבת ישראל לארץ ישראל. אמנם רבים מהגויים אינם פועלים זאת במודע, אולם מזלם – החוש שלהם – מרגיש היטב שהתיישבות עם ישראל בארץ ישראל, היא השורש לגאולת עולמים, היא הגורם להתגלות הקדושה הגדולה, שכמובן אינה נוחה ואיננה מבשרת טובה, לכל מי שמצר ומציק לישראל. לכן, בגלל שהמזל שלהם מרגיש היטב, את הסכנה האורבת להם מיישוב ארץ ישראל, הם מתעוררים להתנגד ולעצור את הבנייה וההתיישבות.

ואולם עצת ה' היא תקום לעולם. הקב''ה משיב אותנו אל אדמתנו, מעורר אותנו לשוב אליו, והולך וגואל אותנו מעול הגויים ומתרבותם הזרה לרוחנו. שום דבר לא יוכל לעצור את עצת ה' העליונה, אשר יעץ טוב על ישראל לגאולנו גאולת עולמים, בעוז ותפארת ובאור הישועה הזרוחה על ציון ועל כל מקראיה".

שבת שלום

ליקט – שלום ביטון

​