בחרתי לדבר על נושא השמחה למרות שקשה מאד לדבר על נושא זה, לאחר קריאת הקללות החזקות שבפרשה, ולאור המשבר הכלכלי העולמי שאנו עוברים בימים אלו.



פרשת  "כי תבוא" בביהכנ"ס ישראל הצעיר

--------------------------------------------------------------

שבת שלום.

אני רוצה להקדיש שיחה זו להצלתו ולשחרורו של גלעד שליט, הי"ו. היות וקראנו בפרשת הקללות "והיו בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות וכלות אליהם ואין לאל ידך".

בחרתי לדבר על נושא השמחה למרות שקשה מאד לדבר על נושא זה, לאחר קריאת הקללות החזקות שבפרשה, ולאור המשבר הכלכלי העולמי שאנו עוברים בימים אלו.
אומנם הזוהר אומר שהקללות הראשונות שבתורת כהנים נאמרו כנגד בית ראשון, והקללות שבפרשתנו נאמרו כנגד בית שני וכי הן ברכות סמויות, בכל זאת אני מעדיף לדבר על נושא השמחה כי הוא יותר קרוב ללבי.

על השמחה:

(סיכום שנעשה בעזרתה של אשתי רבקה בחלקו מהספר בשמחה ובטוב לבב של הרב מרגולין)

אנו מוצאים בפרשת השבוע, בתחילתה, את הפסוק "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך ולביתך". ומאוחר יותר את הפסוק "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוקיך". ואילו בקללות אנו מוצאים פסוק אחר האומר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.. "ועבדת את אויבך...".
השמחה שבה ומופיעה בשלושת הפסוקים מכאן חשיבותה. לשמחה מקום נכבד ומרכזי בחיי האדם וערכה רב בעבודת ה'.
גם הרמב"ם בסוף הלכות לולב כותב : "השמחה שישמח האדם בעשיית המצווה ובאהבת האל - עבודה גדולה היא". כלומר השמחה על המצווה נקראת עבודה כמו שכתוב בפרשה "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה". וגם כתוב "עבדו את ה' בשמחה".
נשאלת השאלה מדוע כה מודגשת השמחה? מדוע היא כה חשובה?
מהותו של האדם תלויה במידת השמחה. אדם קרוי שלם רק כשהוא שמח. כשנעדרת ממנו השמחה הוא אינו שלם, משהו חסר במהותו. וזאת מניין? אמרו חז"ל בגמרא: "אונן (אדם שמת לו קרוב) אינו משלח את קרבנותיו - את השלמים" כלומר כשהוא אונן אינו יכול להקריב את השלמים מפני שאדם זה אינו שלם כי חסר לו קרובו שמת.
ואילו בפרשתנו כתוב "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוקיך", אנו רואים הקבלה בין השלמים לשמחה.
האדם צריך בשמחתו להיות דומה לקב"ה שעליו נאמר "עוז וחדווה במקומו".

(האמת היא שמהות הנברא הוא רצון לקבל וככזה הוא תמיד רוצה ואף פעם איננו מלא, כך שתמיד הוא נמצא בהרגשת חסרון וחוסר שלמות.
וטוב שכך, כי זה המנוע שמניע את העולם, כמו בובה שמתחו לה את הקפיץ והיא מתנועעת כל עוד הקפיץ מתוח. אדם ללא רצונות הוא למעשה אדם "מת" אדם אפאטי שלא מזיז אפילו את האצבע שלו.
והיות ואנו יודעים שזה כך, אין פסול שנבקש משאלות, ושנשאף להשגות בכל התחומים, אבל עלינו להמשיך ולחיות בזמן ההווה כאלו יש לנו את כל הדברים שבעולם, תוך הרגשת שלמות).

נשאלת שאלה נוספת האם אדם יכול להכריח את עצמו להיות שמח? פעולות הנעשות בידיים וברגליים, הן בשליטתו של האדם אולם שמחה, אין זו פעולה אלא רגש ואין אנו שולטים על רגשותינו. אך לא, בהחלט בידינו הדבר. מידת השמחה תלויה במידה רבה בהחלטה של האדם ובבחירתו. אין מאורעות החיים קובעים את השמחה שבלב אלא הקביעה הסופית בידי האדם.

הדרך להגיע לשמחה היא על ידי שנתנהג בצורה שמחה, כלומר: להאיר פנים לכל אדם, להתנהג בצורה קלילה, נעימה ונינוחה בחוש הומור. להתרחק ממחשבות עצובות ומדיכאון, להתייחס לקשיים כאל אתגרים ולא כבעיות. התנהגות זו תביא לידי כך שהשמחה תשכון בלב באורח קבע.
דרך זו איננה משנה את האדם בבת אחת, אלא בהדרגה היא תשפיע על תכונותיו ועל אישיותו.
את היסוד הזה הגדיר ספר החינוך (מצווה50) בהגדרה קצרה וממצה - "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".
גם הרמח"ל במסילת ישרים (פרק ז')כותב: "כדי שיוליד אדם בלבו שמחה פנימית, חפץ הלב ותשוקת הנשמה".
אדם המסגל לעצמו התנהגות מסוימת, התנהגות זו גוררת אחריה התנהגות דומה לה ואז תכונת הנפש מתחזקת והופכת להיות מתאימה לאותה התנהגות. אדם שמסגל לעצמו שמחה ושוב שמחה אפילו אם הוא בטבעו אדם דכאוני ומר נפש הוא הופך להיות אדם שמח ואופטימי.
גם הגר"א בפירושו למשלי (א' כ"ג) "הנה אביעה לכם רוחי אודיעה דברי אתכם". "שבכל דבר שאדם עושה נותנים לו רוח ממרום והוא מסייע אותו לעשות עוד דברים כאלה, וזה הרוח אינו נח ושקט עד שעושה עוד דברים כאלה וזהו: מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה".
(אני מבקש לרגע לחרוג מהטקסט ולומר לכם, כי אחד החוקים הרוחניים החזקים ביותר הוא "דומה מושך דומה ושונה דוחה שונה". חוק זה נגזר מהמילים "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" שעל פי הקבלה זו השתוות הצורה בינינו ובין הבורא. מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'.
כך שאם מתמקדים בשמחה מושכים עוד שמחה ולהיפך אם מתמקדים חס ושלום בעצבות).

ומהלכה למעשה: אדם צריך לחפש את השמחה בחיים. הייה ער למצבים שמחים בחיים. לכל מצב בחיים יש מגוון אפשרויות תגובה: בשמחה, באדישות, בדיכאון. לאותו מצב יש פנים משמחות, פנים מעציבות ופנים "סתם". היחס אותו יבחר האדם נתון לבחירתו ושליטתו. לא המצב קובע אלא האדם קובע. למד להתמקד בסממנים המשמחים שבכל מצב, ואז מידת השמחה תחדור ללב ומצבים שבאמת מעציבים יעציבו פחות.

(האמת היא שהבחירה החופשית האמיתית שבידינו היא לתת לכל אירוע את היחס הנכון והוא שהכל לטובה. להסתכל על כל דבר שקורה לנו ולנסות ללמוד ממנו את השיעור שאנו צריכים ללמוד, להפיק לקחים ולהמשיך הלאה. לא לדשדש באותו מצב ולשוב ולטחון אותו ללא הפסק מחד, ולא להתעלם ממנו ולומר שהכל מקרה מאידך, אחרת נצטרך לשוב ולקבל את אותו מצב שנית ואולי אפילו במינון יותר חזק כדי שנשוב ללמוד הנושא, ועד שלא נלמד את השיעור נצטרך לשוב ולעשות אותו פעם אחר פעם.

אברהם לינקולן נשיא ארה"ב אמר "אנשים נוטים להיות שמחים בערך לפי השיעור שבו הם החליטו לשמוח"
רגש השמחה נובע מהרגשת שלימות כפי שראינו קודם.
שלמות גדולה היא לאדם בהיותו עוזר לבריות וגומל אתם חסדים. הרמב"ם אומר שבכך האדם נעשה דומה לשכינה. הרמב"ם סוף הלכות מגילה: "שאין שום שמחה גדולה ומפוארת אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה".

במסכת תענית מספרת הגמרא על רבי ברוקא חוזאה שהיה רגיל להתהלך בשוק והיה רגיל אליהו אצלו. שאל ר' ברוקא את אליהו: האם יש כאן בשוק בן העולם הבא? אמר לו אליהו "לא". בינתיים עברו בשוק שני אחים, הצביע עליהם אליהו ואמר: "אלו בני עולם הבא". הלך אצלם ר' ברוקא ושאלם "מה מעשיכם"? אמרו לו "אנשים בדחנים אנחנו, מבדחים אנשים עצובים, שיש שניים שמריבה ביניהם אנו טורחים להשלים ביניהם".
האם האדם יכול להיות תמיד שמח? אין לך אדם שאין לו סיבה לדאוג. דאגות העבר, צרות ההווה, החשש מפני העתיד. וכל אלה משביתות את השמחה. וכמו שציינתי קודם הכל תלוי בהתייחסות האדם למצבו ולמאורעות הקורים לו. הכל תלוי בבחירתו של האדם ובהחלטתו כיצד להתייחס למצבו. הוא צריך לשנות את גישתו למאורעות חייו ודרך אחת היא מידת האמונה והביטחון.

אם ניתן את היחס הנכון נצא מיד מכל מצב של נפילה ונכנס למצב של עליה. אם לא ניתן את היחס הנכון ונשקע בעצבות, דאגה, פחד כעס וכו' תוך חוסר אמונה, אנו מסוגלים להישאר באותו מצב שלילי של נפילה זמן רב. (עד שנלמד את השיעור).

ישנה גם דרך טכנית, על ידי כך שנאמר לעצמנו כל הזמן רק מילים חיוביות כגון "אני בריא, עשיר, שמח, מאושר" וכ"ו,  כפי שחלק מכם ראו בשיר אותו חיברתי ואותו אני שר מידי יום כדי להרגיל את עצמי לחשוב חיובי ולדבר חיובי, ולאט לאט אנו מתחילים גם להאמין שזה נכון וכשמאמינים זה כבר נוצר ממש במציאות.
מי שמאמין שהקב"ה הוא אב רחמן המשגיח עלינו כדי להטיב עמנו ולא ייתן לנו להתמוטט וכל מה שקורה לאדם הוא לטובה, בין אם אדם מבין ומרגיש את הטוב ובין אם לא זכה לזה.
למשל: אדם שהפסיד סכום כסף זוהי סיבה לדאגה ועצב, אבל אם נסביר שכל מטרת הכסף שיעזור לאדם ויקדם אותו וישמח אותו ולפעמים הכסף יכול להביא לאדם שיפסיד את קידומו ולא ישמח אותו, ויתכן שאותו הפסד בא לטובתו של האדם. והכל מגיע מאת הקב"ה וכל מה שהקב"ה עושה היא לטובתנו, ואדם המאמין ובוטח בקב"ה יודע שהפסד זה הוא לטובתו בסיכומו של דבר. וחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה.
כי הרעה גם היא טובה שאינה נגלית ונראית לעין. לאדם יש הבנה מוגבלת, ויכולת מוגבלת. הבנת אין סוף נמצאת רק בידי הקב"ה.
נדמיין לעצמנו שהיינו מודיעים לאדם שלמשך חמש דקות בלבד, נחון אותו במתנה מיוחדת והיא, רמה והבנה של אין סוף. הוא יוכל לדעת את כל כוחות נפשו וכל מאורעות העבר והעתיד יהיו גלויים לפניו. ובאותן חמש דקות הוא יוכל להחליט איזה מצב הוא רוצה עבור עצמו בעולם: בעושר, בנכסים, בחכמה, בבריאות. ובאותן חמש דקות יוכל לקבוע לעצמו את המצב שבו ירצה לחיות.
אילו היה כן, היה האדם בוחר לעצמו בדיוק את המצב בו הוא היה נמצא, כי רק זו טובתו האמיתית. מצבו של האדם בעולם "נתפר" בדיוק לפי הצרכים והכוחות של האדם, ואך ורק לטובתו.
ורגש כזה של אמונה אינו מותיר מקום לעצב ודאגה. על האדם לחיות ברגש של השגחה פרטית צמודה המנחה את חייו.
ככל שהאדם מרגיש יותר קרבת אלוקים, כך מתמלא לבו יותר רגשות שמחה.

האדם מורכב משני חלקים: הגשמי והרוחני. הרובד הרוחני של האדם, לא מוצא שמחה אמיתית בתענוגים גשמיים כפי שמובא בשם חז"ל במסילת ישרים - "וגם הנפש לא תימלא, למה הדבר דומה לעירוני שנשא בת מלכים, אם יביא לה כל מה שבעולם אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך. כך הנפש אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה, למה? שהיא מן העליונים".
מאידך כאשר מתקרב אדם ודבק בהקב"ה אזי הנפש מרגישה הרגשה של  שלימות וסיפוק, של שמחה וחדווה. התניא כתב על כך- "הנפש שבה אל בית אביה כנעוריה".
כלומר, אמונה שלימה בקב"ה גורמת לאדם שמחה עילאית. קיום המצוות גורם לקרבה לקב"ה, כמו שכתב הרמב"ם  בספר המצוות (מצווה ג') " מצווה ג' היא שצוונו באהבתו יתעלה, וזהו , שנחשוב ונתבונן במצוותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה וזאת היא ההנאה המחייבת".
וגם הנציב מוולאז'ין כתב: " תכלית שלימות של אדם המעלה הוא להיות דבוק בה' מתוך שמחה של מצווה".
הדבקות בה' ממלאה את האדם זיו ותענוג והרחבת הדעת. כל הכוחות והחושים שלו מאירים ושמחים והעולם שמח עמו.

בספר משלי (ט"ו ט"ו ) כתוב: "כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד" . מה בא פסוק זה ללמדנו. בתחילת הפסוק מדובר על עני שימיו רעים, בסוף הפסוק מדובר על טוב לב שכל ימיו שמחים. האם עני הוא ההיפך מטוב לב? הגמרא מפרשת פסוק זה בסנהדרין "ר' יהושע בן לוי אומר - כל ימי עני רעים - זה שדעתו קצרה, וטוב לב משתה תמיד - זה שדעתו רחבה". ומפרש רש"י שדעתו קצרה- מי שדואג או רגזן כלומר העני כאן הוא עני בדיעה ולא בממון. וטוב לב משתה תמיד, אדם שנוטה תמיד לקבל דברים כפי שהם, בסבלנות, בגמישות, בהבנה. אדם כזה תמיד שמח כאילו שהוא נמצא תמיד במשתה.
שלמה המלך בפסוק זה במשלי בא ללמדנו כי הדבר בידינו נתון לבחירתנו. אדם יכול להיות רגזן או סבלן, הכל נתון בידיו.
גם לימוד התורה צריך להיעשות תוך כדי שמחה וזהו לשמה. אדם צריך ללמוד מתוך תענוג "שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב", "פיקודי ה' ישרים משמחי לב", "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו".
השמחה היא מוטיב מרכזי ביהדות "משנכנס אדר מרבין בשמחה", כלומר כל השנה אדם צריך להיות שמח וכשנכנס אדר לשמוח עוד יותר. כמו שכתוב על שלשת הרגלים: "ושמחת בחגך והיית אך שמח".
אדם צריך גם לשמח אחרים למשל חתן וכלה וכדי לשמח אחרים הוא עצמו צריך להיות שמח "שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם". כמו שמחת גן עדן , שבה שמחו שמחה מרוממת ונשגבה. שמחה נעלית שהיתה צריכה להיברא מקודם לעולם בבריאה נפרדת לעצמה זוהי שמחה שיתברכו בה חתן וכלה.
השמחה היא גם הדרך להבאת המשיח "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה".

(נושא שני עליו לא הספקתי לדבר):
על לימוד התורה לשמה.

ראיתי בספרו של אבי ז"ל "חיי איש" דרש על הפסוק "והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלוקיך לשמור לעשות את כל מצוותיו וכ"ו ונתנך ה' אלוקיך עליון על כל גויי הארץ" שיש חשיבות מרובה בלימוד התורה, והתורה היא ששומרת על ישראל.

הדרך להגיע ללימוד תורה וקיום מצוות שלא על מנת לקבל פרס, אלא על מנת לעשות נחת רוח לבורא, היא קודם כל ללמוד להכיר תודה.
כפי שאנו מוצאים בפסוקים הבאים המופיעים בפרשתנו:
"ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו"
מפרש רש"י "ואמרת אליו - שאינך כפוי טובה".
ועוד, "ארמי אובד אבי" - מפרש רש"י -"מזכיר חסדי המקום".

אנו רואים שיש חשיבות רבה בנתינת הודיה לה' ועל כך שאנו לומדים להסתכל  ולראות את הדברים הטובים, החסדים, שעושה אתנו הבורא מאז שהוציאנו ממצרים.
כפי שאנו אומרים במזמור שיר ליום השבת: "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון". אנו רואים שזה טוב להודות לה'. זה בכלל טוב להודות על כל דבר שיש לנו, להודות לבורא ולכל אדם.

העניין הוא שזה לא חוכמה גדולה לומר תודה ושבח לה' כשטוב לנו- "להגיד בבוקר חסדך". החוכמה היא גם להמשיך ולהאמין בה' ובחסדיו גם כשלא טוב לנו - " ואמונתך בלילות".
גם בלילה כשחושך לנו כשאנו במצב של נפילה, נמשיך להאמין בטוב האינסופי של הבורא שכל מטרתו להיטיב לנבראיו. ואע"פ שאנחנו לא מבינים למה בא לנו החושך הזה , הנפילה הזו , אנו צריכים להאמין שיש לזה מטרה טובה, כפי שאי אפשר להנות מכל מילוי כלשהו, לדוגמא מהאוכל, אם אין לנו כלי , חסרון , רעב, צמא או תשוקה לדבר.

כל מה שקורה, קורה לטובתנו. גם כאן לא תמיד אנו מבינים איזו טובה יכולה לצמוח לנו ממשהו, שלנו הוא נראה רע.

למעשה ההסתרה שעשה הבורא עוזרת לנו להגיע לידי הבחירה החופשית, כפי שאנו רואים בפרשת ניצבים אותה נקרא בשבוע הבא. אם הכל היה ברור וגלוי מלכתחילה לא היה כאן עניין של בחירה חופשית, כי היינו יודעים את חשיבות הקדושה, ואת הדרך שאנו צריכים ללכת בה כדי לקבל את כל הטוב והעונג שהבורא רוצה לתת לנו. ומאידך אם לא נלך בדרך הזו ונהיה מנותקים מהבורא נרגיש את החושך, את הסבל, אזי ברור שהיינו בוחרים רק בדרך שמביאה לנו את הטוב. (אבל זה היה משאיר אותנו במצב של הפכיות הצורה מהבורא).

צריך להסתכל על המטרה ולא על אמצע הדרך, כגון:
חייט הגוזר את הבד, לכאורה, מי שלא מבין, חושב שהוא משחית את הבד, אך בסופו של דבר יוצאת חליפה יפה.
או, תרופה מרה, לכאורה זה נראה כעונש, ייסורין, חסרון, אך מטרתה  לרפא אותנו. האם החולה יכעס על הרופא העושה לו ניתוח? לכאורה הוא חותך אותו.
או אפילו אם נדבר על רופא המכאיב לחולה בטיפול באיזה פצע האם החולה יכעס עליו? ודאי שלא. הרי החולה יודע שזה לטובתו. והכאב הזמני הזה אמור לחסוך כאבים גדולים יותר בעתיד ללא הטיפול הזה.

אומר הרב אריה קרן, (בשם התפארת שלמה), מצינו בספרים הקדושים כי העושה מצווה שלא כראוי, מתוך כוונות של תועלת אישית, מתגלגלת אותה מצווה לידיהם של הסיטרא אחרא ומגבירה את כוחה. לפיכך אומרים, כשמביאים את הביכורים לבית המקדש: "ולא נתתי ממנו למת" לא נתתי את מצוותי לכוחות הרע ולא עשיתי מהן "זבחי מתים"..

האדם צריך להשתדל בעולם הזה, אפילו מעט מן המעט, ודוקא המעט הוא חביב הרבה אצל השם יתברך, וכמו שמסופר במדרש על אגריפס המלך, שציוה להקריב ביום אחד אלף עולות, ושלא יקבלו שום קרבן אחר מלבד עולתיו, והנה בצהרי היום הגיע עני ובידו שני תורים, וביקש להקריבם על גבי המזבח, הכהן אמר לעני שאין הוא יכול להקריבם מחמת צווי המלך, בכה העני וטען שכל יום הוא צד ארבעה תורים, שנים הוא מקריב, ושנים הוא אוכל, ואם לא יקריב היום, כיצד יתפרנס למחר? חס עליו הכהן והקריב את שני התורים. בלילה חלם אגריפס המלך, שאמרו לו, קרבן העני הקדים בשמים את אלף העולות והזבחים שלך. שאל אגריפס את הכהן לפשר הדבר, וסיפר לו. מיד הבין אגריפס, שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בעולות וזבחים לרוב, אלא דוקא מעט שבא מעומק הלב חביב עליו ביותר.

בעלי  המוסר כותבים: שתמיד צריך האדם לקחת יוזמה עצמית לשנות מעשיו, ולא לסמוך על אחרים שיעשו זאת. ובפרט כשבאים איזה יסורים לאדם, יפשפש תמיד במעשיו, ולא יתחמק מהמציאות, ויזכור לזעוק להשם יתברך שממנו באה הישועה, ומה נואלו אותם אנשים שמיד בבוא אליהם איזו צרה תולים זאת כביכול "בעין הרע" או "מקרה" ועוד שטויות והבלים, או שרצים ישר לרבנים מבלי להתבונן במעשיהם. ואם יחכים האדם וידע שלמעשה הכל תלוי בו עצמו, במעשיו ובהתעוררותו, ידע לתקן הדבר מהר, ולחסוך מעצמו טרחות רבות.
מעשה היה, שבאה אישה חשוכת בנים להרב הקדוש רבי מאיר מפרמישלאן זכותו יגן עלינו אמן, ושטחה את בקשתה לברכת הצדיק, שתזכה להפקד בקרוב בפרי בטן. הצדיק ענה לה, שהוא מוכן לברכה בתנאי שתתן לו סכום עתק כפדיון נפש, והיא התחננה על נפשה שיוריד הצדיק מהסכום שכן אין באפשרותה לשלם אף רבע מהסכום הנקוב, אך הצדיק עמד בעקשנות על המחיר, ולא אבה להוריד אף מעט מהסכום, כשראתה האשה את עצמה ללא עזרה, אמרה לצדיק, שהיא תפנה להקדוש ברוך הוא ישירות, והוא כבר יתן לה בחינם...
כששמע הצדיק את דבריה, אורו עיניו, ואמר לה: "כעת אני מבטיח לך שבעוד תשעה חדשים תחבקי בן, וכל מה שעשיתי היה רק כדי שיכאב לך, ותדעי היכן הכתובת האמיתית".

האדם בעולם הזה צריך לטרוח בכוחות עצמו, מבלי לסמוך על אחרים, וכדברי הגאון רבי חיים מוולאזין, על רבו הגאון רבי אליהו מוילנא, שלא רצה שיבוא לו מגיד משמים לגלות לו תורה, משום שרצה לעמול בעצמו על התורה. האדם לא צריך לחיות בעולם הזה בשלוה, אלא חייב הוא לעמול בתורה, ואף על פי שיושב אדם רוב היום, ושומע קלטות של תורה וכיוצא בזה. מכל מקום חייב להתעסק בתורה, וללכת לבית הכנסת או למקום ששם עוסקים בתורה בחבורה בגמרא או בהלכה, במקרא או במוסר. (כותונת פסים).

לסיום :

אנו רואים שחובתנו לעבוד את ה' בשמחה. איך אפשר לצוות עלינו לשמוח כשאנו רואים שדברים כביכול לא טובים קורים לנו והכל קשה לנו? והתשובה היא, כי אנו נמצאים בהסתרה וכל עוד אנו עובדים את ה' מתוך מטרות פסולות של קבלה עצמית ואגואיזם, אנו נמצאים בנתק מהבורא כמו שני חברים שעומדים גב אל גב. ורק כשנלמד נתפלל ונקיים מצוות מתוך הכוונה הנכונה של "לשמה" של לעשות נחת רוח לבורא, נוכל לבוא לידי חיבור אתו, פנים בפנים, ונוכל אכן לשמוח, ממש לשמוח, בעת עבודת ה' בתורה ומצוות וזה לא ייראה לנו כיגיעה.
הבעש"ט אומר שהעצבות שבאה בעקבות החטא יכולה לגרום נזק רוחני גדול יותר מהחטא עצמו.
כפי שאומר המהר"ל (נתיב התורה) שהשמחה נובעת משלמות. "כי כל שמחה כאשר הוא שלם ואין לו חסרון, ומפני השלמות נמצא השמחה".
יהי רצון שנזכה לחיות חיים של שמחה ולקיים תורה ומצוות מתוך שמחה, כמו שנאמר במזמור לתודה בתהילים "עבדו את ה' בשמחה ובואו לפניו ברננה".

שבת שלום.
                                             
שלום ביטון



​