בס"ד י"ג חשוון תשפ"א

​

פרשת השבוע "לך לך" חניה נריה 7

(דרשתי זאת גם באוהל יצחק ט' בחשוון תשפ"ב).

​

שבת שלום

​

אומר הרב חיים כהן זצ"ל, בספרו "טללי חיים", כי הפרשה שלנו, פרשת "לך לך", היא פרשת לידתו של עם ישראל והתגלותו לאור עולם.

אברהם אבינו, אבי האומה,  הוא הגרעין שטומן בחובו, את כל האורות הגדולים שעתידים ישראל להאיר לעולם.

בגרעין טמון כבר הכל, וכך אצל אברהם אבינו, גנוזה ומתומצתת כל ההיסטוריה של עם ישראל, כל האורות של גדולי ישראל שבכל הדורות, כל המעשים הנפלאים של עם ישראל, מסירות הנפש לה', חיי קדושה, חסד ומעשים טובים, אהבת ה' ויראתו, ודבקות אדירה במטרה הגדולה של תיקון העולם במלכות שדי. עכ"ל.

כפי שאומר הרמב"ן בפירושו על פסוק: "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ, עַד מְקוֹם שְׁכֶם", "אומר לך כלל, תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בעניין אברהם יצחק ויעקב, והוא עניין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו: 'כל מה שאירע לאבות, סימן לבנים'".

וראינו שאכן אברהם נדד ממקום למקום, וגם עם ישראל נע ונד בעולם ובגלויות. אברהם האמין בה', ועם ישראל מאמינים בני מאמינים. אברהם איש החסד, ועם ישראל גומל חסדים. יצחק מידת הגבורה, וגם עם ישראל ידעו להתגבר על כל הספיקות גם כאשר היו להם צרות גדולות.

​

אומר ר' אריה שרף בספרו "גחלי אש":

בפרשה זו נפתח סיפור חייו של אברהם אבינו, בציווי של ה' לאברהם: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". ובסיום סיפורו של אברהם בתורה מופיע שוב ציווי של הקב"ה לאברהם: "וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ."

ומוסיף, כי בין שני ציווים אלו של "לֶךְ-לְךָ", מקופלת כל פרשת חייו של אברהם אבינו. אברהם הלך מאור כשדים לחרן, ומחרן לארץ כנען, וגם כאן נדד ממקום למקום. ירד למצרים וחזר, ובסוף נשאר בבאר שבע.

בין שני ציווים אלו מתגבש אופיו החזק של אברהם, ומתחזקת אמונתו המוחלטת בה', תוך עמידה בכל הניסיונות, ובכל הסתירות שבהבטחות ה' - הבטחת זרע מחד : "כי ביצחק ייקרא לך זרע" - ומאידך - "העלהו שם לעולה".

אברהם עומד בכל הניסיונות הקשים, ואמונתו בה' מתגברת מניסיון לניסיון, עד שהקב"ה נותן לו את ההכרה הרשמית: "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי".

ואכן אנו רואים בהפטרה של הפרשה, את הפסוק: "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ; זֶרַע, אַבְרָהָם אֹהֲבִי". שמבטא את אהבת ה' אלינו, כתוצאה מאהבתו של אברהם את ה'.

​

לדברי הרב דוד אגמון , הפרשה מגוללת בפנינו את סיפורו של אברהם אבינו, גדול המאמינים. הזוהר הקדוש מגלה לנו, שאברהם הוא הרבה מעבר למורה דרך, אברהם מייצג את הכח של הנשמה של כל אחד מאתנו.

אברהם אבינו איננו רק הדמות ההיסטורית שמייצגת את תחילת האומה הישראלית, לא בזה נעסוק כאן, את זה אפשר ללמוד בשעורי היסטוריה. במבט המקובלים, אברהם אבינו הוא כח עצום, הפועם ופועל בתוך הנפש של כל אחד מאתנו, כח שאנו חייבים להכיר, על מנת להגיע אל תכלית העבודה, שלשמה אנחנו פה.

כדי להבין מיהו אברהם אבינו עבורנו כיום, נעסוק באותו ציווי שקיבל אברהם ללכת מארצו, ממולדתו ומבית אביו, לצאת מכל המוכר, ללכת אל מציאות חדשה. ננסה לראות כיצד אותו ציווי, מתבטא בעבודה האישית שיש לכל אדם לעשות, השבוע בפרט ובמשך חייו בכלל.

​

מובא בשם האר"י הקדוש, שאין אדם דומה לאדם אחר מיום בריאת האדם והלאה, ואין אדם אחד יכול לתקן מה שעל חברו לתקן. כלומר שלכל אדם יש את היעוד והתפקיד המיוחד שלו, את התיקון שעליו לתקן בחייו, אותו ענין ייחודי שבעבורו ירדה נשמתו לעולם.

בזוהר הקדוש כתוב, "אמר ר' אלעזר, לך לך, לך היינו לעצמך, כלומר, לתקן את עצמך, לתקן את המדרגה שלך. לך לך, כי אין לך להימצא כאן בין הרשעים הללו" (פרוש הסולם).

לכן הציווי של 'לך לך' חייב להדהד בתודעה של כל אדם, החפץ בעבודה רוחנית אמיתית, עבודת הדבקות בבורא, עבודת התיקון של נשמתו.

הציווי נאמר בלשון הליכה, כדי שנבין היטב שתפקידנו ללכת, ולהתקדם תמיד בדרך אל יעודנו. הכלל הוא, שבעבודת הבורא אסור לאדם לעמוד על מקומו ותמיד צריך להיות הולך ומתקדם, בכל רגע ורגע, בכל שנה ושנה. שלא כמו בעניינים גשמיים, שאפשר לעצור ולעמוד במקום, בעניינים רוחניים, אם אדם עומד במקומו, זה כבר נחשב לו לירידה.

כתוב, לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, ולפי ההיגיון סדר היציאה הוא הפוך, קודם יוצאים מהבית, אחר כך מהמולדת ורק לבסוף מהארץ.

יש אצל האדם מדות רעות, המושרשות מצד הארץ שהוא נמצא בה. כמו שכותב הרמב"ם (הלכות דעות), "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו, אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו". בדרך הטבע, נדבקים באדם אותם הליקויים, שיש באנשי מדינתו. אלא שליקויים אלו אינם מושרשים כל כך עמוק, וקל יותר לעוקרם. מסביר ה'נתיבות שלום', שעל כן, הציווי הראשון הוא – "לך לך מארצך" - מהמידות הרעות שנדבקו בך מצד ארצך. כל מי שחי כמה שנים מחוץ לארץ מולדתו, יכול להעיד שאכן כך הוא, כי כעבור פרק זמן מסוים, יש התנהגויות מסוימות שפשוט נושרות מהאדם, כמו עטיפה חיצונית ועל כך מדובר כאן.

​

אולם, יש מידות רעות הבאות בתורשה מצד המשפחה, והן מושרשות כבר יותר עמוק. על זה מגיע מיד הציווי השני, "לך לך ממולדתך", תכנס עוד רובד פנימה, ותקלף מעליך את השכבה שבאה לך מצד טבע משפחתך, מצד הירושה שקיבלת מביתך במהלך חייך. אבל גם שם אל תעצור, כי יש עוד רובד יותר פנימי, ואלה הפגמים הנמשכים מההורים שלנו. שהם פגמים הטבועים בדם, שאותם קשה ביותר לעקור. על כן בא הציווי "לך לך מבית אביך".

​

על כן הציווי בא בסדר הפוך, מתחיל מהקל אל הכבד. הסדר הנכון של העבודה הוא, קודם לפרוש מן המידות הרעות שבאות מצד הארץ, שהם הקלות יותר, אח"כ מהמולדת, ולבסוף תוכל גם לפרוש מאלה הבאות מצד אביך. כל זאת, כדי שנגיע אל התכלית הנרצית, "אל הארץ אשר אראך".

ארץ מייצגת את הרצון, שכתוב שנקראה ארץ כי "רצתה לעשות רצון קונה". שנגיע לרצון האמיתי, תכלית העבודה, הדבקות בקב"ה. אולם, מוסיף ה'נתיבות שלום', אי אפשר ללכת מיד אל הארץ אשר אראך, שכדי להגיע למדרגה הראויה הזאת, צריך לצאת מכל המידות הרעות ששקוע בהן, מארצך וממולדתך ומבית אביך. הרצון אינו יכול להיות נקי וטהור, אם יש בו עדין נגיעות שונות של מידות לא מתוקנות, ודעות ישנות וכוזבות.

היציאה שיוצא אברהם אבינו אל ארץ כנען, כבר מוזכרת בפרשה הקודמת, "ויצאו מאור כשדים ללכת ארצה כנען". אברהם אבינו כבר יצא למסע, אם כן למה הוא צריך עכשיו את הציווי של 'לך לך'?

​

אומר הרב מרדכי שיינברגר, שהמגיד ממזריץ' אמר, שאברהם אבינו אמנם הבין את מעלתה של ארץ ישראל וחשיבות המסע לשם, אלא שפתאום התחיל לחשוב על הצאן שלו, אותם אנשים שכבר קירב אל בורא עולם. אברהם התחיל להרהר הרהורים חדשים על כל המסע. על זה אמר לו הקב"ה, אל תהרהר! התחלת ללכת, תמשיך! מסביר הרב שליט"א, ההרהורים הם מעשה היצר. מתחילים לעשות מצווה, פתאום לפני שעושים אותה בא היצר לתת הרהורים. כמו לפני חתונה, מכינים ומתכוננים, האולם כבר מסודר, כל ההכנות נסתיימו ואז פתאום ברגע האחרון מתחילים לחשוב, אולי יש מישהו אחר יותר טוב, אולי ככה ואולי ככה... אז בא הציווי מהקב"ה, 'לך לך'. כשאדם כבר יצא למסע הרוחני, כבר הבין שיש בורא לעולם, שצריך לתקן ולהתחיל ללכת בדרך התשובה, אז יש רגעים של ספקות, פתאום מתגעגעים לחברים הישנים, למסעדות שפעם אכלנו בהם, לחוויות ה"מהנות" של פעם, לתאוות הישנות..., בדיוק ברגעים אלה צריך האדם להתחזק באמונה, ולזכור בתוכו את הציווי שקיבל אברהם אבינו עבור כולנו, לכל הדורות, "לך לך" אין לאן לחזור, לחזור משמעותו לרדת. צריך להתחזק ולהמשיך את המסע מעלה מעלה אל התכלית.

​

התורה היא נצחית. היא לא מדברת על אור כשדים של פעם, היא לא מדברת רק על אברהם של פעם. היא מדברת על היום, על הדור שלנו, פה ברחובות שלנו, שעובדים את הכסף, החפצים, הכבוד, האגואיזם והקרייריזם... זה נקרא עבודת אלילים. זה נקרא שקר וכולם יודעים את זה בפנימיות. זה לא אמת, שאדם נמדד לפי הכסף שלו, או לפי התוצאות בפסיכומטרי... , מי שמצליח לצאת מה"אור כשדים" הזה, זה רק בסייעתא דשמיא. בכל מדרגה ומדרגה שהאדם עולה, זה סייעתא דשמיא, ואסור להיתקע על איזו מדרגה, צריך להיזהר מהתחושה הטובה, שהגעתי למקום ואני מרגיש טוב. אינסוף אין לו גבול. זה המסר העיקרי מהפרשה ללכת, תמיד ללכת. ללמוד ולדעת מה התכלית של קיומנו ולא לעצור, ללכת אל עבר התכלית, לעלות בסולם הקדושה. הכח ללכת בדרך הזאת, מגיע מאברהם אבינו, ומי שהולך בדרך שלו, יכול להגיע גם כן אל כל המדרגות שהגיע אליהן אברהם. אברהם אבינו פעל כך, עד שנדבק בבורא ונהיה מקור הברכה לכל העולם כולו. "והיה ברכה, ואברכה מברכך ומקללך אאור, ונברכו בך כל משפחות האדמה"

אברהם טיפס במדרגות האמונה, עד שנהיה גדול המאמינים. בלבנו צריכה לפעם האמונה שכל הנסיבות, כל המקרים וכל הניסיונות, הם לטובת תיקונה של הנשמה ותיקונו של עולם, והכל, הכל לטובה!

​

לסיום, אפשר לומר זאת גם על כל אחד ואחד מאתנו באופן אישי.

הקב"ה אומר לאברהם, זאת אומרת לכל אחד מאתנו, לנשמה שלנו: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ... לֶךְ לְךָ מהשורש שלך, מאור אינסוף, מהמקום הנוח והבטוח, היפרד ממני, כדי שאראה לך כיצד לחזור אלי מחדש, מתוך רצון עצמאי, רצון מפותח,  מתוך השתוקקות, מתוך בגרות.

העולם שלנו הפוך לגמרי היום, מסוכן, מבולבל, מטריד, מאיים, ודווקא מתוך מקום הפירוד הזה, צריך למצוא את הדרך להתאחד, להתחבר, להיזכר שאנחנו והוא אחד, ולהתגבר ע"י כך, על כל הקשיים והסכנות שבפתחנו.

הקב"ה אומר לכולנו ממש עכשיו: לֶךְ לְךָ... אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

שבת שלום

רשם: שלום ביטון