​

​

פרשת בהעלותך ביהכנ''ס "קהילות ישראל"

---------------------------------------------------------------------

שבת שלום
יהיו דברים אלו לע"נ של אבי מורי, הרב רפאל בן רוזה זצ"ל, ולע"נ כל הנרצחים והנהרגים במלחמה הקשה והארוכה הזו. לרפואת כל הפצועים, ולחזרתם לשלום של כל החטופים.
לאור השמדת אתרי הגרעין באיראן הלילה, בואו נאמר יחד:
מִזְמוֹר לְתוֹדָה, הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ. עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו, בִּרְנָנָה. דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹקים, הוּא עָשָׂנוּ, וְלוֹ אֲנַחְנוּ, עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ. בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה, חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה. הוֹדוּ לוֹ, בָּרְכוּ שְׁמוֹ, כִּי טוֹב ה' לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וְעַד דֹּר וָדֹר, אֱמוּנָתוֹ.
הכרת תודה
פרשתנו מתחילה בהכרת תודה ומסיימת בהכרת תודה. ובאמצעיתה ישנה כפיות טובה.

מצד אחד, היה קשה מאד לדבר על הכרת תודה, בימים קשים אלו, שלפעמים היה בא לנו לצעוק, חס ושלום, "למה הרעות לעם הזה"? וכי לקחנו כפל כפליים בכל חטואתינו.
אבל עלינו לדעת שאין לנו ברירה אחרת. כמו שאנחנו אומרים כל בוקר בתפילת שחרית: "לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָבִים לְהוֹדוֹת  לך, ולשבחך ולפארך ולרוממך, וְלִיתֵּן  שיר שֶׁבַח  וְהוֹדָאה לִשְׁמֶךָ הגדול".
כפה עלינו הר כגיגית.
נדבר כעת על הכרת הטובה שבפרשה, ונחזור בסוף להסביר, למה אנחנו חייבים תמיד להודות לקב"ה.
בפתיחת הפרשה אנו מוצאים את הפסוק:
"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".
מצאתי בספרו של אבי, הרב רפאל ביטון זצ"ל, "חיי איש", נאמר במדרש, אמר הקב"ה למשה וכי לאורה אני צריך? אלא כדי שתכירו טובה לי. כמו שה' האיר להם הדרך בצאתם ממצרים, שנאמר: "וה' הולך לפניהם יומם, בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם ללכת יומם ולילה".
כן אומר הקב"ה למשה , תדליקו נר לפני , כדי שתכירו טובה לי, שאני הדלקתי נר לפניכם.
ובסיום הפרשה כתוב: "והעם לא נסע עד האסף מרים", ומפרשים רבותינו כי הם עשו זאת כאות תודה למרים, שבזכותה היה להם מים לשתות. ("בארה של מרים"). ובזכות שחיכתה על שפת היאור, לראות מה שלום משה שהיה בתיבה.
ובאמצע הפרשה מופיעה פרשת האספסוף, שהתאוו תאווה לאכול בשר. רואים אנו, עד כמה הייתה גדולה וקשה התביעה בפרשת האספסוף שהתאוו תאווה. זו הייתה תביעה קנטרנית. הרי היה להם צאן ובקר, כפי שראינו בהמשך שלבני גד וראובן היה מקנה לרוב. הם ניזונו מלחם אבירים, אותו מן אידיאלי, ובכל זאת מתאוננים ואומרים "נפשנו קצה בלחם הקלוקל", הם נענשו כפי שנענשו, לא משום הקושי בהמצאת מבוקשם חס וחלילה, "היד ה' תקצר"? אלא משום שלא ידעו להכיר טובה, שאותה הרעיף עליהם ה', וקיטרו "זכרנו את הדגה אשר נאכל חנם, את הקישואים ואת האבטיחים, ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים". זאת כפיות טובה. ובפרשת שלח לך הם מעיזים לומר: "הֲלוֹא טוֹב לָנוּ, שׁוּב מִצְרָיְמָה, וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:  נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה". הם שכחו שהמצרים מררו את חייהם, ואת עבודת הפרך שעבדו שם. 
הכרת תודה היא המפתח להשגת השפע האלוקי בכלל ולחיים מאושרים בפרט. 
הכרת הטוב מביאה ברכה כפי שנאמר בפרשת כי תבוא: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--וּלְבֵיתֶךָ:  אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ".
ואילו על כפיות טובה יש קללה, המופיעה בפרשת כי תבוא: "תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב--מֵרֹב, כֹּל".
אם נלמד להכיר תודה לבורא, על כל דבר שקורה לנו, ונשתדל להאיר עם הפנס, על הדברים החיוביים של חיינו, ולא על השליליים שבהם, נמשוך אלינו עוד ועוד דברים חיוביים. (כמובן שזה תופס גם להיפך, ח"ו , גם לגבי הדברים השליליים). אנחנו מושכים לחיינו את הדברים שאנו מתמקדים בהם.
זה נכון ברמת הפרט, וזה נכון ברמת הכלל. אנחנו רואים שהזלזול שלנו בהקמת המדינה, בארץ אבותינו, אליה חזרנו לאחר אלף ותשע מאות שנות גלות, הקיטרוג הבלתי פוסק שאנו מקטרים כלפי שמים, "איזו מדינה"? איזה עם"? ונכונותנו למסור חלקים ממנה, בקלות בלתי נסבלת, לזרים, היא היא שגורמת לנו את כל הצרות, הן הביטחוניות והן הכלכליות שאנו עדים להן לאחרונה.
מידת הכרת הטוב, מהווה יסוד לבניין רוחני איתן של האדם. 
ומאידך, כפיות טובה זו תכונה רעה מאד, ולעיתים כשמסתכלים מן הצד זה ממש בלתי נסבל, לראות איך גומלים רעה תחת טובה. לעומת זאת כשמישהו גומל טובה תחת טובה, כשהוא מכיר תודה, זה נראה לנו משהו אצילי ומיוחד, ובהחלט לא כל כך טבעי, כפי שצריך באמת להיות.
כל זה נגרם בגלל תכונת היצר הרע שנטבע בתוכנו. אנו מוצאים בפרשתנו את הפסוק:
"וכי תבואו מלחמה בארצכם, על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם, ונושעתם מאויבכם".
אומר אבי, הרב רפאל ביטון זצ''ל, בספרו "חיי איש", בודאי  שמלחמה עושים נגד השונא ולא עם האוהב, ולמה כתוב על הצר הצורר אתכם?
אלא זה מרמז, על מלחמת האדם נגד היצר הרע, כי הוא מראה את עצמו שהוא אהוב לכם, והאמת היא שהוא הוא, "הצר הצורר אתכם", והוא מקור כל הצרות שלנו. (הוא מביא אותנו להסתכל תמיד על הצד השלילי. על מה שחסר ולא על מה שיש). (עכ"ל).
לסיכום: אז כיום כשבא לי לצעוק, למה הרעות לעם הזה? אני מתעשית מיד, ואומר לקב"ה סליחה. ומשתדל לומר כל יום, את מה שאמי הצדקת ע"ה נהגה לומר תמיד:Thank you God for everything" ואומר כל יום מזמור לתודה. 
כי כמו שפתחתי בתחילת דבריי, אין לנו ברירה אחרת. לא אנחנו קבענו את הכללים, והחוקים. כי כמו שברור לנו, שעלינו לומר תודה על הדברים הטובים שקורים לנו, כך עלינו לומר תודה, גם על הדברים שנראים רע בעינינו, כי זה המפתח להשגת דברים טובים רבים נוספים.
אנחנו לא יודעים את חשבונותיו של הקב"ה, ועלינו חובה להאמין שכל מה שהוא עושה, זה לטובה. 
כעת, בטווח הקצר הנוכחי, בהשגחה הגלויה של זעיר אנפין, פנים קטנות, השגחה של חסד ודין, טוב ורע, שכר ועונש, אנחנו לא מסוגלים לראות את זה. אבל בטווח הארוך, בהנהגה הנסתרת של אריך אנפין, פנים ארוכות, שכולו חסד, שלית שמאלה בהאי עתיקא, כולא ימינא, אני מאמין שנזכה לראות שכל המלחמה הזו, היא לטובתנו האמיתית.
בכל מקרה אסור לנו להיות פסיביים, ולשבת בחיבוק ידיים, ולראות איך כל המהלך הזה מתנהל, אלא עלינו להמשיך להתפלל ולזעוק, לישועה. "וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ". אבל זאת יש לעשות תוך כדי אמירת תודה, ובלי תלונות וקיטורים.
אז בואו נאמין, שכל מה שקורה זה לטובתנו, ואם נלמד לראות הכל באור חיובי,  גם נצא מכל מצב שלילי במהירות האפשרית, וגם נוכל על ידי כך לראות את החיובי בעצמנו, בחברינו, ובכל הסובב אותנו. ומכאן הדרך לאהוב את הבורא, ולרצות לשרת אותו שלא על מנת לקבל פרס, היא הרבה יותר קלה. 
אין פרס יותר גדול עבורנו, מאשר הזכות שנותן לנו הבורא, להיכנס להיכל המלך ולשרת אותו שם.
יהי רצון שנזכה כל אחד ואחד מאתנו, לקבל את אורו של המשיח הפרטי שלנו, ולהביא על ידי כך לזכות להתגלותו של משיח בן דוד לכלל עם ישראל. 
ויתקיים בנו במהרה הכתוב בפסוק הראשון של הפטרת השבוע: 
"רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום ה' ".
אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, ואני מאחל לכולנו, שנדע תמיד להיות ולחיות בשמחה, ועל ידי כך השכינה תשכון בתוכנו.

    שבת שלום                                   

    רשם: שלום ביטון.