איך בכלל אפשר לצוות על מישהו לאהוב מישהו? האם אפשר לצוות על אהבה? האם אבא יכול לצוות על בנו לאהוב אותו? האם בעל יכול לצוות על אשתו לאהוב אותו, ולהיפך היא ממנו?



פרשת  "עקב" בביהכנ"ס ישראל הצעיר בני ברק

---------------------------------------------------------------------

הארה כללית – בכל פעם שקוראים את ספר דברים אני חש צביטה בלב, על סיום דרכו של המנהיג, משה רבנו, איש האלוקים ואיש הרוח, מושיעם של ישראל,  שהוציא אותנו על פי הוראת ה' ממצרים, הפך אותנו לעם, הביא בפנינו את מצוות ה' ותורתו, הוביל אותנו ארבעים שנה במדבר עד לכניסה לארץ ישראל ושם בכניסה היה עליו לסיים את דרכו, ולא להיכנס לארץ המובטחת שכה השתוקק לראותה.
כעת עם סיום דרכו מנסה שוב משה האיש הענו מחד, והתקיף מאידך, למסור לנו שוב בקצרה את הוראות ה' על מנת שנלך בדרך הנכונה ונוכל להנות מכל הטוב שחפץ ה' להעניק לנו.

אהבה ויראה.
כללית: ארבעים פעם נאמרה המילה אהבה על הטיותיה השונות בחמשת חומשי תורה, ומהן עשרים פעם מדובר על אהבת ה' אלינו על בקשתו שנאהב אותו, את רענו ואת הגר.
לעומתה המילה פחד נאמרה שמונה פעמים, שאף אחד מהם אינו מתייחס לפחד מה' אלא על פחד בינינו ובין אויבנו, או "ופחד יצחק".

בפרשתנו מוזכרות מספר פעמים המילים יראה ואהבה. יראת ה' ואהבת ה', לדוגמא:

(י' י"ב) ועתה ישראל, מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך.
(י"ג) לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו אשר אנכי מצווך היום לטוב לך.

(י' כ') את ה' אלוקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע.
(י"א א') ואהבת את ה' אלוקיך ושמרת משמרתו וחוקותיו ומשפטיו ומצוותיו כל הימים.

(י"א י"ג) והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשא אנכי מצווה אתכם היום לאהבה את ה' אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם.

(י"א כ"ב) כי אם שמור תשמרון את כל המצווה הזאת אשר אנכי מצווה אתכם לעשותה לאהבה את ה' אלוקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו.

לכאורה נראית תמוהה כל הדרישה הזו שמתחילה בכאילו משהו פשוט. מה בסך הכל רוצה הקב"ה ממך? כאילו משהו קטן. אך בהמשך הפסוקים הוא רוצה שנירא אותו, שנאהב אותו שנשמור את משמרתו, חוקיו משפטיו ומצוותיו. הרי זו דרישה ענקית למעלה מכוחותינו ויכולתנו. איך אפשר לצוות עלינו לאהוב אותו?
בספר "תורת המגיד" בשם המגיד ממזריטש מובא מדרש תהילים שבו דוד המלך מבקש מה' "אחת שאלתי מאת ה'", וה' אומר לו: דוד, אמרת אחת שאלתי וכעת אתה מבקש גם שבתי בבית ה' כל ימי חיי, גם לחזות בנועם ה' וגם לבקר בהיכלו?
ודוד עונה לקב"ה ממך למדתי, גם אתה אמרת מה ה' אלוקיך דורש מעמך כי אם ליראה וכו' ואחר כך מבקש את כל מה שהזכרנו לעיל. עכ"ל.

איך בכלל אפשר לצוות על מישהו לאהוב מישהו? האם אפשר לצוות על אהבה? האם אבא יכול לצוות על בנו לאהוב אותו? האם בעל יכול לצוות על אשתו לאהוב אותו, ולהיפך היא ממנו?

לצורך הבנת הבקשה הזו עלינו להשכיל להבין ולדעת שמקור כל הטוב היא האלוקות. היא מקור האור שנותן לנו חיים ונותן לנו שפע ושמחת חיים וכל העונג שרק נרצה בו ואף יותר ממה שאנו חושבים שאנו יכולים ומסוגלים להכיל. אבל כדי להתחבר למקור הטוב הזה, לאלוקות, "לאהבה את ה' ולדבקה בו", עלינו לעבור סדרה של אימונים שנראים מפרכים, אבל אם לומדים את הנוסחא הם יכולים להיות קלים יותר ופשוטים.

אהבה ויראה הן, להבדיל, שתי הרגליים שעליהן עומד והולך האדם. דין ורחמים.
כמו שאמרו חז"ל, בתחילה עלה בדעתו לברוא את העולם במידת הדין וראה שאין העולם יכול להתקיים ושיתף עמה את מידת הרחמים.

פרשתנו עשירה בפסוקים שמדברים על כך ומביאים לנו דוגמאות למה בעצם צריך את שתי המידות האלו. למה אי אפשר להסתפק רק באחת מהן.
כמעט בכל הפסוקים מוזכרות המילים הויה אלוקים ביחד, כששם הויה זה רחמים ושם אלוקים זה גבורה, דין.
כפי שאומר המגיד ממזריטש: וכתוב בפרשה "כי אם ליראה  את ה' אלוקיך" אלוקים לשון חוזק (דין, גבורה) "את אילי הארץ תקח" או "מי כמוך באלים ה'". עכ"ל.

יש דין ויש דיין. יש חוקים רוחניים שנקבעו על ידי ההשגחה ואיננו יכולים להפר אותם או לעקוף אותם. אנחנו בעלי זכות בחירה מלאה לפעול בתוך אותה מסגרת שקבע ה', בתוך אותם חוקים אך איננו בעלי בחירה לקבוע את החוקים האלו. כפי שישנם חוקי פיזיקה, מתמטיקה, אסטרונומיה או חוקי ביאולוגיה של פעולות הגוף וכדומה, כך ישנם חוקים רוחניים שקובעים את הגדרות שבהם אנחנו יכולים לנוע בחופשיות ומתוך בחירה. אבל תמיד קיים הדין, תמיד נידרש לעשות את הדבר בצורה הנכונה ביותר עד שנוכל לעבור לשלב הבא. אין כאן משוא פנים ולא מיקח שוחד.
(י' י"ז) כי ה' אלוקיכם הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים האל הגדול הגיבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד.

לעיתים אנחנו עוברים סבל או כאב ולא מבינים למה זה קורה לנו. רק תשומת לב מוּדעת, יכולה להביא אותנו להבנה לכל תוצאה שנובעת מסיבה כלשהי. שום דבר לא קורה במקרה, שום דבר שלא היה צריך לקרות, קורה. כל מה שקורה צריך לקרות וקורה לטובה. ועל זה נרחיב בהמשך.

מצאתי בספרו של אבי הרב רפאל ביטון זצ"ל "חיי איש" מוסר על יראת שמים.
אמרו רז"ל בגמרא ברכות, כשחלה רבי יוחנן בן זכאי ע"ה נכנסו תלמידיו לבקרו. אמרו לו, רבנו ברכנו. אמר להם, יהי רצון שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו, רבנו עד כאן?
אמר להם, הלואי. תדעו כשאדם עובר עבירה, אומר שלא יראני האדם, ואם כן יפחד תמיד מה' כמו שמפחד מבשר ודם, לא יבוא לעולם לידי חטא. כי בעת שרוצה לעבור עבירה אומר, הלוא ה' רואני, על ידי זה נמנע ולא עובר. והגם שאמרו רבותינו שצריך לעבוד את ה' מאהבה ולא מיראה, כי העובד מאהבה מעלתו יותר גדולה מהעובד מיראה. עם כל זה בהתחלה יעבוד מיראה וממנה יגיע לאהבה. היראה זו החצר והאהבה היא הבית וכדי להיכנס לבית צריך לעבור דרך החצר. עכ"ל.

מתחילים ביראת העונש, על ידי כך שרואים ושמים לב שכל דבר שלילי שאנו עושים או אפילו חושבים, מביא לנו אך ורק עגמת נפש, ולכל תוצאה קדמה סיבה.
למעשה, אם נדייק יותר, אין צורך גם במורא של בשר ודם, כי האדם הוא השופט והמבקר והמעניש הכי טוב של עצמו. מספיק אם יודע הוא בתוכו כי עשה מעשה רע, כבר הוא מרגיש נקיפות מצפון והרגשה רעה, ופחד סמוי אפילו אם הוא פחד לא מוּדע, וכך מביא על עצמו צרות מצרות שונות ואינו מבין על מה ולמה באה אליו הרעה הזאת.

אחר כך כשאנו מתפעלים מאותה תוכנה מופלאה שברא הקב"ה, שאיננו יכולים כאמור לעיל, להיתנתק ממנה או לשנותה, אלא אך ורק לנוע בתוכה מתוך בחירה חופשית, כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", כפי שמביא רש"י בשם חז"ל על  הפסוק שהזכרנו לעיל, "כי אם ליראה את ה'", עוברים לשלושת השלבים הבאים של היראה שהם יראת הרוממות, יראת הכבוד ויראת האהבה. ומיראת האהבה מגיעים לאהבת ה' התלויה בדבר, אהבה על מנת לקבל ממנו את הטוב והעונג שהוא מרעיף עלינו, ורק בשלב הסופי מגיעים לאהבת אמת. אהבה חלוטה שאינה תלויה בדבר.

(ח' א'-ג') כל המצוה אשר אנכי מצווך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם.
וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוקיך זה ארבעים שנה במדבר לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא.
ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם (הגשמיות) לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.

(ח' ה'-ו') וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מיסרךּ.
ושמרת את מצוות ה' אלוקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו.

רחמי אב –
במאמר בשם זה שכתבתי לפני מספר שנים, והמופיע באתר האינטרנט "שיר בלב", הרחבתי איך מגדל האבא את בנו לאט לאט תוך כדי שהוא לא מוותר לו על כלום לכל אורך הדרך, כדי שילמד ללכת לבד, לאכול לבד, להפסיק להיזדקק לבקבוק מטרנה ולחיתולים, לקרוא, ללמוד ולעמוד ברשות עצמו.
כל הדרך הזו שלכאורה קשה היא בעיני הבן והוא מתרעם על אביו למה הוא מכריח אותו לעשות את הדברים לבד, בזמן שהאבא יכול לעשותם עבורו יותר מהר ויותר טוב. בסופו של דבר כשגודל הילד הוא מבין כי כל זה נעשה לטובתו.

ושוב, בתורת המגיד מובאת דוגמא של בן שאינו שומע לאזהרת אביו ונכנס לשדה קוצים, ומשנכנס לו קוץ ברגל, והאב לוקח סיכה ומחטט ברגל כדי להוציא את הקוץ, הפעולה הזו מכאיבה לבן, יותר משהקוץ מכאיב, אך האב יודע כי אם לא ייצא הקוץ, יכול להתפתח נמק, ולכן פעולתו היא פעולה אוהבת אף על פי שהיא מכאיבה.
דוגמא אחרת מביא הרב ברוך אשלג בשם אביו המקובל בעל הסולם, על בן ואביו שהולכים ברחוב והבן צווח בקולי קולות והאנשים אומרים לאב, האם אין לך רחמים על בנך? והוא עונה להם: ומה אעשה שבני מבקש ממני סיכה כדי לחטט בעין שמגרדת לו?

כך הקב"ה מתנהג אתנו. הוא אינו נוהג עבורינו את המכונית, אלא מלמד אותנו לנהוג לבד, כדי שנוכל לנסוע לכל מקום שנחפוץ ולא נהיה תלויים בו כנהג. כפי שמסבירים חכמינו על הפסוק "אשר ברא אלוקים לעשות", הוא ברא, ועלינו להמשיך ולעשות.

אין לו בעיה לתת לנו מיידית כל מה שנרצה, אך כמו שנרחיב בהמשך, לא יהיו לנו הכלים הגדולים והמתאימים לקבלת השפע. רק אימונים מפרכים יכולים לעשות זאת.


(ז' י"ח-י"ט) כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני איכה אוכל להורישם, לא תירא מהם, זכור תזכור את עשה עשה ה' אלוקיך לפרעה ולכל מצרים.
(כ"ב) ונשל ה' אלוקיך את הגויים האל מפניך מעט מעט לא תוכל כלותם מהר פן תרבה עליך חית השדה.

צריך להכין תשתית לפני שיכולים לקבל את הדבר שאליו נכספים. צריך להכין את הכלים כדי שנוכל למלאם בכל הטוב שאנו רוצים. את הכלים המתאימים לדבר שאותו אנו רוצים להשיג. יש כלים לנוזלים יש כלים למוצקים יש כלים לתפזורת. בדיוק כפי שמכינים את תשתית החשמל או האינסטלציה לפני שיכולים לקבל אור בבית או מים זורמים.
כמו שמכינים תשתיות של כבישים וגשרים כדי שהמכוניות תוכלנה לנוע עליהם במהירות ובבטחה.
אדם שלא מכין את הכלים ופתאום זוכה בסכום ענק יכול להיחנק, כמו שקרה להרבה מן הזוכים הגדולים בפייס.
כך בדרכו המיוחדת של ה' הוא לא שופך עלינו מיידית שפע של הטבה. למרות שנאמר לנו מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. אלא מעט מעט כפי שנאמר בפסוק לעיל. עלינו לבנות את הכלים תחילה כדי שנוכל לקבל את שפע ההטבה. אך מעניין או אולי מרגיז כי בניית הכלים כרוכה במאמץ, בטירחה ובנחישות, ולא תמיד היא נעימה לנו, כפי שלהבדיל הספורטאים שהתאמנו רבות, לקראת האולימפיאדה הנוכחית בסין, ודאי השקיעו מאמצים רבים ושנים של סבל והקרבה כדי לזכות ולו לשניה אחת של הישג ומדליה קטנה.

(י"א י"ב) ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלוקיך בה, מראשית השנה ועד אחרית שנה.

(י"א כ"ד – כ"ה) כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת  ועד לים האחרון יהיה גבולכם.
לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ה' אלוקיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה כאשר דבר לכם.

(י"א כ"ג)והוריש ה' את כל הגויים האלה מלפניכם וירשתם גויים גדולים ועצומים מכם.

אם תרצו אין זו אגדה.
כפי שהזכרתי לעיל, האוייב הגדול ביותר שלנו הוא אנחנו עצמנו. אין לנו אמונה בקב"ה ולא בעצמנו. ברגע שאדם יודע בדיוק מה הוא רוצה ואינו חוסם את שאיפתו על ידי חוסר אמונה ביכולתו להשיג את הדברים, הוא אכן ישיג כל מה שירצה ואף מעבר לכך. ושוב, הדוגמא הטובה לכך היא שבירת השיאים העולמיים באולמפיאדות.


השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך .....ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך...המאכילך מן במדבר...לעמן ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך. ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת  את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל..

מספר אבי הרב רפאל ביטון זצ"ל בספרו חיי איש, משמו של רבי יוסף חיים זצ"ל, משל על סולם שהיו לו עשר מעלות והיה הסולם נשען על קיר הבית. ואע"פ שהיו כל המדרגות שבו שווין זה עם זה, בעובי, ובמין העץ, עם כל זה נתגאתה המדרגה העליונה, על כל אשר תחתיה, וכל שכן על התחתונה מכולם הסמוכה לארץ. ותפתח פיה בגאון  ותאמר לחברותיה:
נתנני בעל הבית הזה, עליונה מכולם, וישימני לראש לכם, ומצא בי סגולה ונתן לי זאת הגדולה. והנה איש מהלך לדרכו, וישמע את הדברים האלה שדיברה המדרגה העליונה, ויגש אל הסולם, ויהפכהו, ותהי עתה העליונה לתחת והתחתונה ממעל.
והנה זאת אשר נתגאתה, בראותה הפגע אשר קרה לה, תיכף התחרטה על דברי גאוותה. וזו התחתונה אשר הורמה כרגע, לא נתגאתה כרעותה, כי יראה פן יבוא איש אחר ויהפכנה, שאז כמקרה העליונה ההיא יקרנה. עכ"ל.

דבר נוסף שאנו יכולים ללמוד בנושא הגאווה וליתר דיוק בנושא רכישת השלווה, הוא לבחון את עצמנו מה באמת יישאר לנו לאחר מותנו. אם נדמיין לכמה דקות מה נשאר לנו בעצם לאחר המוות, ומה חשוב אז ומה לא חשוב, נראה כי בעצם אחרי פטירת האדם, לא הגוף הפיזי חשוב, מאחר והוא מתכלה ונעלם, ואנו כל חיינו מטפחים אותו, לא ככלי שנושא את נשמתנו ועוזר לה לתפקד בעולם החומר, אלא רואים בו עיקר מהותנו בעולם הזה.
לא התפקיד שמילאנו בחברה שבה עבדנו, לא שמות התואר ותוארי הכבוד שרכשנו, לא הבית ששירת אותנו, לא הכסף שחסכנו בבנק. הכל מתגמד בשעת פטירת האדם. כך שאם נשכיל לעשות פרופורציה נכונה ולהבין מה עיקר ומה טפל באמת בעצם מהותנו, נוכל גם פחות להתרגש מכל מיני טרדות יומיומיות, שנראות לנו כהרים רמים שמעיקים עלינו ולא נותנים לנו רגע אחד של מנוחה ושלווה בעולם הזה. אם נשכיל ללמוד להתחבר לחיים האמיתיים בשעה האמיתית שהם קורים לנו, בשעת הוותנו בעולם הזה, ולא נכלה את חיינו בדאגות כעסים ועצבות שמונעים מאתנו להוות, לחיות, ועל ידי זה מונעים מאתנו להתחבר להוויה כולה דהיינו לאלוקות, שעל זה אומר משה מספר פעמים בפרשה זו "לאהבה את ה' ולדבקה בו", זו המשמעות של דבקות בה', אמונה מוחלטת בו, כניעה ללא תנאי. להרגיש את עצמנו כעלה שנשטף על ידי המים וזורם לאן שהם זורמים, מתוך בטחון מלא כי לא יאונה לו כל רע וכי הדרך שאליו הוא מוּבל היא הדרך הנכונה לו באותה שעה.
להיאבק כל הזמן במה שקורה לנו, זה אומר שאנו נלחמים נגד ה' כביכול, שאיננו מוכנים לקבל את הנהגתו. אין זה אומר שלא צריך לתכנן ולפעול כדי להשיג מטרות, אך תוך כדי הביצוע, להיות בתוך הביצוע בתוך החיים, לחוות את החיים בעודם מתרחשים, ולא להיות בתוך המחשבות, המונהגות על ידי האגו, שלא נותן לנו רגע אחד של מנוחה, רגע אחד של שלווה.  
אם אנחנו עסוקים כל הזמן בשיפוטיות ובביקורת, הרי אנו מפספסים בינתיים את החיים. אנחנו צריכים להבין שכשם שאנו מבקרים את האחרים, האחרים מבקרים אותנו. איננו יכולים לצפות מהם לאהבה ולהבנה ואהדה אם אנחנו מקרינים כלפיהם ההיפך מכך.
ההתרעמות והביקורתיות על בני האדם, בסופו של דבר מובילה לביקורתיות על החיים עצמם, דהיינו על הקב"ה בכבודו ובעצמו.
גם על עצמנו אין אנו צריכים להעביר ביקורת ושיפוטיות. הרבה מו המחלות שאנו חולים בהן נגרמות לנו כתוצאה מכך שאנו לא חדלים להאשים את עצמנו ולזלזל בערכנו. כמו שאין אנו צריכים לזלזל בזולת, אין אנו צריכים לזלזל בעצמנו.
כפי שאמרתי לעיל אם נעשה את ההדמיה של מה שנשאר לנו לאחר המוות , לא התארים ולא הרכוש והגוף אבל אנו עצמנו , נשמתנו, נשארים לנצח, ואנו חלק אלוקה ממעל, כך שעלינו לשמוח על כך שבני מלכים אנחנו. לדעת להבחין בין שמחה אמיתית שמחה של מצווה ובין גאווה סתם.


(ט' ה') לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגויים האלה ה' אלוקיך מורישם מפניך...

אין לאף אחד מה לדאוג ולחשוב שגורלו יהיה שונה משל חברו, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". כפי שנאמר בהפטרת השבוע, (ישעהו מ"ט-נ"א):
התשכח אשה עוּלה מרחם בן בטנה, גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך.
השאלה היא מי יגיע מהר יותר ומי יזדחל לו לאיטו אם ברצונו ואם שלא ברצונו ויגיע לידי ההכרה, לידי המוּדעוּת המלאה מה תפקידנו בעולם הזה ומה באנו ללמוד ולחוות, ויוכל לסיים את תפקידו כאן בעולם החומר ולהמשיך הלאה. אם זה "בעִיתה" ואם זה "אחישנה". כי תמיד נמשיך הלאה והלאה מחיל אל חיל. החיים אינם נגמרים לעולם, הם רק פושטים צורה ולובשים צורה.
לכן, לא בצדקתך.. כי אם ברשעת הגויים.. אותם כוחות שליליים אותן עולמות הטומאה שברא ה', כדי לתת לנו לפעול בתווך, בין עולמות הקדושה ובין עולמות הטומאה כי "זה לעומת זה עשה ה'", וכל זאת כדי שתהיה לנו הבחירה החופשית. שנוכל לחוות את הדואליות בין הטוב והרע, בין המר והמתוק. מה שלא יכלה הנשמה לחוות בעולם הרוח כשהיא כולה מצויה בטוב המוחלט.


ולסיום, שנזכה לנאמר בהפטרת השבוע, (ישיעהו מ"ט-נ"א):

כי ניחם ה' ציון ניחם כל חורבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה.


שבת שלום

כתב ודרש – שלום ביטון

​