​

פרשת וארא אוהל יצחק תשפ"ו

​

שבת שלום

​

יהיו דברים אלו לעילוי נשמת אמי מורתי, הרבנית קיטי בת רחל ויעקב ע"ה, שבשבוע הבא ג' שבט הוא יום פקודתה.

הדרשה מבוססת על דרשותיו של הרב ראובן ששון.

פרשת השבוע מתחילה בדברי ה' אל משה, העונה למשה על טענתו בסוף הפרשה הקודמת, פרשת שמות: "א-ד-נ-י לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה--לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל-פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע, לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹא-הִצַּלְתָּ, אֶת-עַמֶּךָ".

"וַיְדַבֵּר אלוקים אֶל-מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי הוי'ה,  וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי, וּשְׁמִי הוי'ה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם".

לכאורה אין קשר בין טענותיו של משה לתשובתו של ה'. מה הקשר כעת, של שמותיו של הקב"ה למה ששאל משה?

כשבני אדם נפגשים, אז דרך המבט נוצר קשר ביניהם. נוצרת התקשרות אל העצמיות של השני. הגוף נושא בתוכו את הנשמה אז יש כאן חיבור. דרך נוספת להתחבר אל השני היא דרך השם שלו.

ואם שניהם עומדים אחד מול השני וקוראים כל אחד בשמו של השני, נוצרת התקשרות עמוקה יותר ביניהם.

לעומת זאת הקב"ה, עצמותו יתברך היא נעלמת "אל מסתתר בשפריר חביון, השכל הנעלם מכל רעיון, עילת העילות...". אין לי מפגש אתו, אני לא רואה אותו, אני לא פוגש אותו. לכן חייבים את מערכת הגילויים כדי להתקשר אתו.

הרובד החיצוני בו הוא מתגלה, זה בטבע. בכל מערכת השמים, השמש, הירח, הכוכבים, בגשם, ברוחות ובחוקי הטבע השונים. "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ." דרכם אני רואה את ההופעה שלו.

ברובד עמוק יותר זה בדיבור שלו, שזו התורה. וברובד הכי פנימי, הכי עמוק, זה בשמותיו של הקב"ה.

שמותיו של הקב"ה, הם הם הגילויים העצמיים של אורותיו העליונים. השם, זו הדרך להתקשר בצורה הכי פנימית אל רוממותו ואורו של הקב"ה.

במדרש רבה פרשת שמות כתוב, משה רבנו שואל את הקב"ה, כי יאמרו אלי מה שמו, מה אומר אליהם? אמר לו הקב"ה, שמי אתה מבקש לידע? לפי מעשיי אני נקרא. כשאני עושה דין ברשעים, אני נקרא בשם אלוקים. כשאני מרחם אני נקרא בשם הוי'ה, וכן על זה הדרך. שמותיו של הקב"ה הם שורשי הפעולות וההנהגות שהוא פועל בעולם. ולכן דרך ההנהגות אני יכול להכיר את השמות.

השמות של הקב"ה הם לא כמו שמות של מקצועות. כשאומרים נגר, או פחח לדוג' זה לא העצמיות של האדם, אבל אצל הקב"ה כשאומרים אלוקים, זה השורש שממנו נובע עשיית הדין, וכן השמות האחרים. הם השורש שממנו נובעות התוצאות. את השורשים איננו יכולים לראות, כי הם מתחת לאדמה, רק את הענפים, לכן אם נסתכל על הרובד הגלוי, נוכל להכיר את השורש, את המהות. דרך הרובד הגלוי, נוכל להכיר את מי שאמר והיה העולם.

כל שם של הקב"ה הוא קשר אחר עם המציאות. והוא גם משהו שמשפיע על הבנת הקשר שלנו אליו.

לדוגמא – אדם יש לו הרבה תפקידים בעולם. הוא יכול להיות גם מלך, וגם אומן, גם נגר, או כל תפקיד אחר. אבל הוא גם אבא, הוא גם בעל. אבא ובעל הם גם כן כינויים שלו, אבל הם כינויים, שיש להם השלכה ומשמעות עמוקה, לאנשים מסוימים.

כשאני בא אליך ואומר לך, אתה רוצה להכיר אותי? אני אבא שלך. זה אומר, לא רק מה אני, אלא מה הקשר שלי אליך. על הקשר בינינו.

בספרים הקדושים, בשערי אורה, כתוב ששם הוי'ה זה השם שהקב"ה מתייחד עם עמו. כי חלק הוי'ה עמו. עם ישראל הוא גילוי של השכינה רעייתו של הקב"ה. וכשהקב"ה מתוודע אלינו בשם הוי'ה, זה לא רק גילוי עצום של רוממותו, זה גם אומר משהו לגבינו. כמו שאבא עונה לשאלת בנו, ששואל: אבא מי אתה? הוא הכיר אותו בתור מורה, ואחר כך בתור מנהל  וגם כאמן וכו'  והאבא עונה לו, כן אבל אני אבא שלך! זה יוצר מהפך אצל הילד כלפי אבא שלו.

לכן בתחילת הפרשה הקב"ה מתגלה לעם ישראל כאבא שלהם, שזה קשר הכי עמוק שיכול להיות, הוא יוצר את ההבנה מה הזיקה והקשר בינינו לבינו.

לכן כשהקב"ה אומר למשה: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי הוי'ה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקים, וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי הוי'ה אלוקיכם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.  וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב". זו התשובה הכי חזקה לשאלתו של משה. זו הבטחה של אבא, של בעל, להוציא את עמו ישראל ממצרים, לגאול אותם.

לכן דרשו חכמים כי גאולת מצריים היא בניין אב לכל הגאולות כולן. אם אתה רוצה להתבונן בגאולה האחרונה העתידית. תסתכל בגאולת מצריים.

בגאולת מצרים התחילה קודם כל הצעקה. כאב לעם ישראל והוא זעק אל האלוקים. ואז באה התעוררות של אמונה וכוחות, "וַיַּאֲמֵן, הָעָם, וַיִּשְׁמְעוּ כִּי-פָקַד ה' ".

ואז יוצאים ממצרים – גאולת הגוף. ואחרי זה תקופה של ספירת העומר, תקופה שבה צריכים להסיר את רוח הטומאה שעדיין הייתה בהם. ואז מגיעה תקופה של מתן תורה, "אנכי ה' אלוקיך". "נפשי יצאה בדברו".

מה שמייחד את האדם מבעלי החיים, שלאדם לא מספיק לו לחיות את חייו רק ברובד הגשמי, בדאגה שיהיה לו אוכל ולהוליד ילדים. האדם מחפש משמעות לחיים שלו. הסיבה והשורש לכך, היא הנשמה שבקרב האדם.

הנשמה שלנו לא חיה מאוכל או מענייני העולם הזה. היא חיה מתוך שליחות, מתוך תחושה שהחיים יש להם ערך ואנו מממשים את הערך הזה.

הגעגועים של הנשמה למשמעות יכולים לבוא לידי ביטוי בשתי צורות:

1. בצורה של שמחה, סיפוק, אושר ואור גדול  - כשהאדם מוצא את משמעות חייו.

2. בתחושה של ריקנות, יובש, תסכול, מועקה וסתמיות כשהאדם לא מוצא את משמעות חייו.

מפליא הדבר שבדורות שלנו, תוך תקופה קצרה, התעוררו יהודים מכל קצווי תבל, ומכל הגלויות, והחלו לשוב לארץ. כאן לא היה משהוא ברובד האישי, אלא משהו עמוק יותר של כלל ישראל. "קול דודי דופק". "פקד ה' את עמו". זוהי דפיקה שמזרימה זרם של רצון לחיות מבפנים, ומעוררת את כל עם ישראל לעלות לארץ.

אם נסתכל נראה שמשהו קרה בנשמות של הדור. זוהי נקודה שיכולה ללמד אותנו, מה הנשמות שלנו מבקשות. הנשמות שלנו יודעות בדיוק למה באנו לעולם. יש להן ייעוד ושליחות. והייעוד והשליחות הזה הוא כללי וגדול. הוא קשור למטרה גדולה, והנשמות שלנו מבקשות את זה.

אם מרגישים הרגשה של יובש וריקנות, זה אומר שאיזשהו קול צף מבפנים ואומר "חסר לי משהו". משתוקקים למשהו גדול, שאין לנו.

הריקנות היא סממן לצורך שלא ממומש. זה לא נכון לחשוב שריקנות זו נובעת אצל כל אחד ברובד האישי. יש כאן תופעה כללית,

מקיפה ועמוקה.

למעשה הריקנות של הדור שלנו, היא עדות לצורך של קומה חדשה שצריכה להופיע. התכלית שמילאה עניין וחשק, שזה השלב של הבנייה החומרית של ארץ ישראל, התכלית הזו מוצתה. יש אמנם עוד מה לבנות בארץ, אבל ברגע שמגיע השלב של לידה של קומה חדשה, אז יש מצב רוחני כזה, שהלהט והחשק של הקומה הקודמת, מתפוגג.

המצב שבין שתי הקומות, הקומה שהולכת ודועכת, והקומה החדשה שטרם נולדה, זה מצב הכי קשה. מצב של בין הערביים, תקופת הדמדומים. מצד אחד נגמרו האידיאלים ותנופת העשייה של הקומה הישנה, ועדיין לא התחלנו במימוש הקומה החדשה שהתעוררה אצלנו.

. זו תקופה שאדם מרגיש ריקנות ודכאון.

קודם כל הגאולה צריכה לבוא פיזית בגוף. אחר כך רוחנית. מתחילה במימד החומרי, ואחר כך עולה למימד הרוחני. עם ישראל יוצא קודם כל ממצרים ורק אחר כך מקבל את התורה.

בספר יחזקאל בפרק ל"ו הוא חוזר על שלבי הגאולה:

• השלב הגשמי

• השלב הרוחני.

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן-הַגּוֹיִם, וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל-הָאֲרָצוֹת, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים, וּטְהַרְתֶּם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל-גִּלּוּלֵיכֶם, אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם".

צריך לדעת כלל גדול – העניין של הגאולה הוא להביא את העולם אל התכלית שלשמו ברא הקב"ה את העולם כולו. כשהקב"ה ברא את העולם, הוא ברא אותו לתכלית מסוימת. הוא מנהיג את כל גלגלי ההיסטוריה, לאורך כל הדורות, בשביל שהתכלית הזו תגיע.

צריך גם להבין שהגאולה של עם ישראל, זה לא הרצון שלנו. זה רצון של מלך מלכי המלכים, הוא חקק בבריאה להביא אותה אל התכלית. "גואל חזק אתה". הגאולה היא לא משהו אנושי, זה מהלך אלוקי, שכוחות אינסוף דוחפים אותו.

לסיכום: מצד אחד אנו רואים ריקנות, מצד שני צימאון לפנימיות התורה, ומצד שלישי רואים התקפות על הזהות שלנו מצד גורמים פנימיים וחיצוניים. שלושה אלו מעידים על הקומה החדשה שצריכה להופיע. הקומה שנדע מי אנחנו, ומה היא נשמתנו, מה האור האלוקי הטמון בנו. אנחנו עם פלאי, עם התנ"ך, עם שהאיר אור נצחי וגדול על כל האנושות.

בע"ה נגיע במהרה לגאולה הנכספת. "וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לאלוקים, וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ לִ֥י לְעָֽם". "וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם". אמן.

 

שבת שלום.

רשם – שלום ביטון