האם עלה פעם על דעתכם, כי אנו כולנו, כל בני האנוש, משתתפים יום יום, שעה שעה, בשתי תוכניות הריאליטי האלו, מבלי לב לכך?

בתוכנית "האח הגדול" הנבחרים שנקראים בתוכנית "הדיירים" שקופים בכל תנועותיהם ודיבורם לעשרות מצלמות רובוטיות ומאויישות, ורמקולים המשדרים כל פיפס שיצא מפיהם. אין להם היכן להסתתר. "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים".

              

בתכנית "המרוץ למיליון", מקבלים המשתתפים, משימות כבדות משקל, ורבות אתגרים, ועליהם לבצע משימות אלו במהירות וללא הפוגה ומנוחה.

אם נעשה אנאלוגיה לנו בני האדם החיים בעולם החומר, נראה הרי, כי משירדה נשמתנו לעולם החומר והתגלמה בגוף הפיזי, גם אנו עוברים משימות ומטלות, אם כבדות ואם קלות, אם שמחות ואם עצובות. וכל זה בשעה שעין רואה ואוזן שומעת וכל מעשינו בספר נכתבים. ועוד יותר מכך, גם מחשבותינו והרגשות שלנו שקופים להשגחה העליונה.

בתוכנית האח הגדול, בוחרים קבוצת אנשים כל אחד ואחת מרקע שונה ומכניסים אותם לבידוד בבית מבודד, ללא כל אביזרי תקשורת כגון רדיו, טלויזיה, עיתונים, טלפונים וספרים. גם אנו כמותם, מנותקים מהמקור, הגענו לכאן עם שכחה מוחלטת מי אנחנו, מאין באנו ולאן אנחנו הולכים.

אם נעצור לשניה את המרוץ המטורף של החיים, וניזכר שזו אכן תוכנית ריאליטי בלבד, שזו "סדנת שטח" שעושה נשמתנו במסעה בעולם הגשמי, הרי שהכל יקבל מימד אחר. הסתכלות אחרת על כל מה שקורה לנו.

גם כאן כמו בתוכניות הנ"ל, יש פרס למי שמצליח לסיים את המשימות שלו בהצלחה. אבל שלא כמו בתוכניות בעולם החומר, בעולם הרוחני כל אחד יכול לקבל את הפרס הגדול. אין הגבלה לכמות הנשמות שתזכינה בפרס.

הפרדוכס הוא שמי שזוכה בפרס, הוא מי שעשה הכל הכי טוב, אבל שלא על מנת לקבל פרס.

בתוכנית "האח הגדול" בוחרים הדיירים אחת לשבוע את מי להדיח, ואחר כך נבחר אחד מתוך רשימת המועמדים, על ידי כלל הציבור שמצביע עבור מי שברצונו להשאירו בבית ולא להדיחו מהתוכנית. ועל זה נאמר לנו במסכת ברכות: "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו, אין רוח המקום נוחה הימנו."

גם לנו כנשמות יש ייעוד. ייעוד רוחני. בתוכנית האח הגדול המטרה של הדיירים היא להישאר אחרונים ולזכות במיליון השקל. הייעוד שלנו כנשמות, למלא את ייעודנו בעולם הזה, לא להיות מודחים לפני הזמן ולזכות בחיי העולם הבא חיי הנצח.

אם נסתכל על חיינו כאן כמו על משימה שקיבלנו להיכנס לחדר "האח הגדול" לתקופת זמן מסויימת, ואף על פי שיהיה לנו קשה והכעס יפרוץ, הרגשות יגאו הבכי ישטוף את העיניים, לא נשבר כי נדע שכולם רואים אותנו, כולם מסתכלים עלינו, ואם נחזיק מעמד נזכה בפרס הראשון של המיליון.

גם בחיינו אנו, בעולם הזה, אם נחזיק מעמד ולא נשבר, אלא נתחשל נעזור לאחרים ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם, הרי שנזכה בפרס הראשון, הפרס האמיתי שבגינו ירדנו להתגשם בעולם החומר. נזכה להבטחה שקיבלנו: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".

לעיתים נדמה לנו כי החיים קשים, וכי המטלות הרבות שעלינו למלא, הן בקיום הפיזי, הפרנסה לנו ולבני ביתנו, הטיפול בילדים, העמידה בדרישות המעביד, המדינה, החברה, הרשויות השונות, והן כמובן העמידה בדרישות הרוחניות המוטלות עלינו מכח התורה והמצוות, הן למעלה מיכולתנו, ואנו מרגישים אבודים ביקום התובעני הזה, ושואלים מה הטעם לכל זה? מה ייצא לנו מזה? למה עלינו לעבור כל זאת? כל אלו אכן שאלות לגיטימיות ומתבקשות. אבל, כפי שצויין קודם,  כשמנסים להתרומם מעל הביצה הטובענית של חיי היום יום וממריאים מעלה, ומסתכלים על המציאות המדומיינת הזו כעל "מרוץ למיליון", כעל סדנת שטח, שאנו עוברים כדי לצמוח ולגדול, להתפתח ולהעצים את יכולותינו, אזי הכל מקבל פרספקטיבה אחרת לגמרי, ונוסך בנו כוחות חדשים שלא ידענו כי הם קיימים בתוכנו.

 

רשם: שלום ביטון