א  תְּפִלָּה, לְמֹשֶׁה אישׁ-הָאֱלֹקים: אֲדֹ-נָי—מָעוֹן אַתָּה, הָיִיתָ לָּנוּ; בְּדֹר וָדֹר.
ב  בְּטֶרֶם, הָרִים יֻלָּדוּ--    וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל ;וּמֵעוֹלָם עַד-עוֹלָם, אַתָּה אֵל.
ג  תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ, עַד-דַּכָּא;    וַתֹּאמֶר, שׁוּבוּ בְנֵי-אָדָם.
ד  כִּי אֶלֶף שָׁנִים, בְּעֵינֶיךָ-- כְּיוֹם אֶתְמוֹל, כִּי יַעֲבֹר; (תהילים צ').

 

במכתבך, אלוקיי, אתה מתפלא על כי אנו לא פונים אליך, כי כמעט שכחנו אותך, וכל פניותינו נעשות דרך עזרים חיצוניים ולא ישירות אליך. (*)

רבונו של עולם, הרי אתה יודע מאין באנו, היכן היינו בתחילת בריאתנו ולאן שלחת אותנו לפני אלפי שנים. אתה היית לנו מעון, בית, לפני שהיקום הפיזי נוצר. בביתך היינו, מלאים באורך והתענגנו מזיו שכינתך. אך מה לעשות? כנראה שגם כל הטוב הזה לא הספיק לנו והתחלנו לקטר על כך שאתה הוא זה שנותן כל הזמן ואנחנו רק מקבלים, בחסד ולא בזכות. רצינו להיות כמוך, רצינו גם אנחנו לתת, אך לא היה לנו מה לתת.

ולכן גזרת אומר ושלחת אותנו לארץ רחוקה רחוקה, אלפי שנות אור ממשכנך הרוחני הטהור. מעולם האצילות השתלשלנו וירדנו דרך עולמות הבריאה, יצירה ועשיה אל העולם הגשמי הזה. וכל זה כדי שנלמד גם אנו לתת, להשפיע, כמוך. וכך הורדת אותנו עד דכא, ואמרת שובו "בני אדם". שובו אלי אתם בני האדם. שובו אלי כבני אדם ולא חס ושלום כבהמות אליהם אתם דומים יותר כעת מאשר לי.

כדי שלא נברח מבית הספר ונחוייב להשתתף בכל מערכת הלימודים שייעדת לנו, קשרת אותנו בשלשלאות של ברזל שאין ביכולתינו לנתק אותם.

אומר על כך אליהו הנביא ב"פתיחת אליהו": "פָּתַח אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לְטוֹב וְאָמַר....   לְבוּשִׁין תַּקַנְתְּ לוֹן..... וְכַמָּה גוּפִין תַּקַנְתְּ לוֹן, דְּאִתְקְרִיאוּ גוּפָא לְגַבֵּי לְבוּשִׁין דִּמְכַסְיָין עֲלֵיהוֹן". הלבשת אותנו גוף פיזי כדי שלא נוכל לברוח, לפרוח באוויר. נתת לנו רצון לקבל גדול מאד. אגו נפוח שלא נותן לנו מנוחה והזדמנות של רגע להפסיק לחשוב על עצמנו, ולחשוב קצת על הזולת או עליך. הכרחת אותנו ללכת לעבוד יומם ולילה, כדי להכין אוכל שאין אנו יכולים לחיות בלעדיו אפילו זמן קצר. ואז התחלנו גם להתלבש בלבושים שונים, כדי שיאדירו אותנו. כל אחד ולבושו, כל אחד חושב שעל ידי לבושו יעריכו אותו יותר. ואחר כך התחלנו לבנות בניינים כדי לגור בהם. וכך ככל שצברנו רכוש רב יותר, נעשינו קשורים יותר ויותר לעולם החומר, ושכחנו את עולם הרוח שממנו באנו ואליו אנו שייכים.

לו היינו לפחות כבעלי כנף שיכולים לעוף ממקום למקום, שאינם צריכים לסחוב אתם תרמיל עם בגדים להחלפה, שאינם זקוקים לשירותים או לבית מלון כדי ללון בו בלילות. שאינם צריכים להיות קשורים קרוב לחמישים שנה למקום העבודה, כדי לפרנס את עצמם ואת משפחתם. אין הם קשורים יותר לגוזלים שלהם, לאחר שלימדו אותם לעוף ולתור אחר המזון הנדרש להם. אין הם מטופלים בהורים זקנים וחולים שנמצאים, בביתם או בבתי חולים סיעודיים. אין הם צריכים לחסוך בקרן פנסיה שתשמש אותם לעת זקנה.

לו היינו אפילו כבהמות או חיות היער שאמנם אינן יודעות לעוף, אך עדיין חופשיות הן מכל משא, ומכל דאגה. נכון! אנו עולים עליהם בכך שאנו יודעים לדבר, שיש בנו לא רק נפש אלא גם רוח. רוח מְמַלֵּלַא, מדברת. אנו גם יודעים לחשוב והן לא. אמנם זה יתרון שאנו יודעים גם לחשוב, אך זה גם חסרון ומי כמוך יודע זאת. הרי כל הזמן אנו שקועים במחשבותינו, ומחמיצים בינתיים את החיים. איננו חיים. איננו הווים. כי מחשבה יכולה להיות רק בעבר או בעתיד ולא על הרגע הנוכחי שבו אנו הווים. וכך עוברים להם חיינו כסרט חיצוני לנו וללא שליטה שלנו ולא כמציאות שבה אנו הווים ולוקחים שליטה על חיינו.

קשר נוסף שבו קשרת אותנו הוא מיגוון האמונות וההרגלים שהנחילו לנו אבותינו. קשורים אנו בקשר עבות לכל מה שסיפרו לנו, לכל הפחדים שהם חוו או שחשבו שחוו, ואנו נולדנו לתוך זה.

אמנם נתת לנו כל יממה, כמה שעות שינה שבהן נוכל קצת להתנתק מעצמנו ולנוח. וכן מנוחה בין כל תקופת חיים אחת לתקופת חיים אחרת, שבה נמצאים אנו בתחנת מעבר בהמתנה ליציאתנו שוב למסע בעולם החומר. ריעננת את זכרוננו להזכיר לנו שלא נשכח מאין באנו ומה ייעודנו ולאן אנו אמורים לחזור, אך כשירדנו השכחת כל זאת כדי שניזכר לבד.

אמנם דאגת לכל מחסורינו. הורדת גשם כדי להשקותנו, נתת לנו צומח לרוב כדי לזון את עצמנו. חומרי גלם מכל הסוגים, בעלי חיים כדי לכלכל אותנו ולשרת אותנו. אבל זאת אך ורק לצורך הקיום.

וכך שקענו לנו בעולם החומר כאשר אנו מזיקים אחד לשני וכולנו יחד לסביבה הנוחה שנתת לנו לחיות בה. זיהמנו את הכל. זיהמנו את הנחלים. מצצנו את לשד האדמה. לא נתנו לבנו כי אנו יורים לעצמנו ברגל, או אולי בראש. 

אכן הורדת אותנו עד דכא וכעת אתה מצפה מאתנו שנשוב אליך כבני אדם. כ"אדם" מלשון אֶדַמֶה לעליון. לנו זה נראה כנצח. לך זה כלום זה פיפס קטן במרחב הקיום. אצלך בעולם הרוחני שבו אין זמן, תנועה ומקום, ש "אֶלֶף שָׁנִים, בְּעֵינֶיךָ--    כְּיוֹם אֶתְמוֹל, כִּי יַעֲבֹר"; מה זה חמשת אלפים שבע מאות ושבעים שנה? זה כלום. לך יש זמן. אתה ממתין לנו שנשוב אליך, ואילו אנו צועקים אליך "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם". ואתה בשלך, "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם". פשוט ויכוח בין הכוח העליון החזק והכל יכול ובין הברואים שהם נפסדים וכגרגר חרדל לעומתך. וכך "כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ כְמוֹ-הֶגֶה. י  יְמֵי-שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה, וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה--וְרָהְבָּם, עָמָל וָאָוֶן: כִּי-גָז חִישׁ, וַנָּעֻפָה". ואנו ממשיכים להפיל תחינתנו, יג  "שׁוּבָה ה', עַד-מָתָי; וְהִנָּחֵם, עַל-עֲבָדֶיךָ", כי אנו יודעים שללא עזרתך אנו יכולים להמשיך כך עוד שנות דור.

בינתיים אנחנו מנסים לעשות "כאילו". כאילו אנחנו עובדים אותך לשם שמים. כאילו אנחנו עושים הכל על מנת לעשות לך נחת רוח. אבל אנחנו לא מתייאשים. הספקנו כבר ללמוד את הכלל "דומה מושך דומה", ואנו יודעים שאם נהיה דומים לך בתכונותינו, אם גם אנו נרכוש את תכונת "ההשפעה" שהיא המאפיינת אותך, נוכל סוף סוף להתחבר אליך חזרה ולשוב הביתה.

ולכן גם אם בתחילה אנו עושים "כאילו", כאילו אנו מקבלים את כל הטוב רק כדי לגרום לך נחת רוח, כי לימדו אותנו שאתה נהנה מזה שאנחנו נהנים, ולכן אנו עושים "כאילו". בהתחלה זה רק 2% אמיתי בשביל לעשות לך נחת רוח, ו - 98% זה בשביל למלא את הרצון לקבל האגואיסטי שלנו. אבל אנו ממשיכים לשחק כי אנו יודעים שמתוך שלא לשמה נבוא ל- לשמה. אחר כך נגיע ל - 5% בשבילך ו - 95% בשבילנו. וכך במשך הדורות אולי נוכל לעבור את מחסום ה - 50%, וזה כמובן לאחר שאתה תעשה "כאילו" שעשינו זאת לבד. אבל האמת היא שהכל אתה עשית, עושה, ואתה תעשה.  ואז אכן נוכל לרכוש את תכונת ההשפעה ולהיות דומים לך. נוכל למלא את ייעודנו בעולם החומר, ולחזור לדבקות מלאה בך. להגיע שוב לעולם האצילות, ליום שכולו שבת.

 

אמן. 

ממני באהבה, עבדך הנאמן

                 שלום ביטון

 

​

​

(*) קטע ממכתבו של אלוקים:

 

אל אחיי בניי,  בני ישראל האהובים.

זה זמן רב שאני רוצה לפנות אליכם ולכתוב לכם על בדידותי וגעגועיי אליכם. זה כמה שנים וימים אני מנסה ליצור קשר אתכם אך אין קול ואין עונה.

מאז יציאת מצרים אני מנסה להביא בפניכם את אהבתי הרבה אליכם ואת כל מאוויי שיהיה לכם אך ורק טוב. אך אתם משום מה חוששים ממני, פוחדים ונוטים להאמין שכל רצוני הוא ורק להרע לכם, להציק לכם, ולגרום לכם תחושות של סבל. ככל שאני מנסה יותר ומציל אתכם מאויביכם הרבים,  אינכם מאמינים בי ואינכם פונים אלי, לא בטוב לכם ולא ברע לכם.

רצים אתם אל עושי ניסים ואל קברות הצדיקים, להתפלל אליהם על מנת יושיעו אתכם מ"גזרותיי הרעות" חס ושלום. שלא תבינו אותי לא נכון, אני שמח שאתם פונים אל צדיקים ואל קברות צדיקים, אבל זאת רק על מנת שתספגו מקדושתם, ותחזקו את אמונתכם בי. אך את בקשותיכם ותפילותיכם תשטחו בפני.

כל כמה שאני משתדל להראות לכם את טובי חש אני יותר ויותר כי אינכם שמים על לב ואינכם מאמינים בי. מאמינים אתם כי הישועה הגיעה בזכות הצדיק או קברו שעשו לכם את הנס הזה. לומדים אתם את תורתי יומם ולילה אך מעט מכם מתייחסים גם אלי כנותן התורה.
גם בדרשותיכם הרבות והמפולפלות אינכם מתייחסים אלי ישירות...