אם נעמוד בתפילה ונצעק אל הבורא "תן לנו בריאות, תן לנו כסף, תן לנו חיים טובים, תן ותן ותן", הוא יכול לתת כל מה שנרצה ואף יותר מכך. הבעיה היא שנשאר בחזקת תינוקות ששותים בקבוק מטרנה כל הזמן, מחליפים להם את החיתולים ולוקחים אותם על הידיים כל פעם שהם בוכים.



אמר לנו הרב המקובל ……  שבועיים לפני ראש השנה "תתפללו לתיקון לא למילוי".

כוונתו הייתה כי הבקשה העיקרית שלנו מהבורא צריכה להיות הזמנת אור מקיף שיתקן את הרצונות שלנו שיהיו בעל מנת להשפיע. שיהפוך את תכונות הקבלה שלנו לתכונות השפעה.
לא למילויים שימלאו את הרצונות האגואיסטיים שלנו בכלי הקבלה שלנו.

נזכרתי כי כשבני התינוק שכב לו במיטה לפני שידע ללכת, כל רצונו ממני היה כי ניתן לו בקבוק מטרנה לשתות כשהיה רעב, שנחליף לו את החיתול כשהיה רטוב, ושנרים אותו קצת על הידיים כשרצה להתפנק.
כשהתחיל לגדול ואני ניסיתי להעמידו על רגליו לבד, סימן לי בידיו או בבכיו "למה אתה עוזב אותי? תחזיק אותי, אני נופל". ואני בשלי מנסה לייצב אותו ולעזוב אותו כדי שילמד לעמוד לבד, והוא בשלו זועק וכאילו אומר לי "האם אין לך רחמים עלי? האם אינך רואה כי אני נופל ונחבט בקרקע? וזה כואב לי. אני מעדיף שאתה תחזיק אותי על הידיים שלך. מאד נוח לי ונעים לי להיות על הידיים שלך, להרגיש את חמימות גופך ולהתפנק".
ואני בשלי. וכך המשכתי עד שלמד לעמוד לבד.
כעת ניסיתי ללמדו ללכת על רגליו. לצורך כך אחזתי בידו והתחלנו צועדים קמעה קמעה בסלון הבית. לאחר מכן עזבתי לפתע את ידו התרחקתי ממנו מעט ובקשתיו לפסוע לכיווני.
הוא פרץ בבכי והושיט את ידיו הקטנות בתחינה שאקח אותו על ידי "מדוע אתה נוטש אותי דוקא כשקשה לי ואיני יכול להסתדר לבד"? היה נדמה לי שהוא מנסה לומר לי. ושוב אני בשלי מנסה לכבוש את רחמי האב שלי, ומכריחו לנסות לצעוד לבד לכיווני.  הוא משתטח על הרצפה וחוטף מכה הגונה ופורץ בבכי. ועיניו שואלות אותי "למה? למה אתה עושה לי כל זאת"? וכך נמשכה מסכת הייסורים שלו והצער שלי עד שלמד ללכת.
גם כשניסה שוב ושוב להכניס את אצבעותיו הקטנות לתוך השקע החשמלי וחטף על כך מכה ביד ממני, לאחר שהתעקש להמשיך בניסיונותיו, לא הבין איך אני יכול להכותו? מדוע הוא עושה לי את זה? היה תוהה בלבו.
וכך הלאה במסע הטירונות המפרך שלו הוא למד ללכת לשירותים, למרות שמאד נוח היה לו להיות עסוק כל היום במשחקיו ולא לבזבז זמן יקר על הליכה לשירותים. "מה אכפת לך להחליף לי מידי פעם בפעם את החיתול"? היה כאילו שואל אותי. וכמובן שנאלץ לבסוף ללמוד לטפל בעצמו לבד.
וכך היה כשרצה שאמשיך לפנק אותו בהאכלתו את בקבוק המטרנה, בלי שיצטרך להתאמץ ולהחזיק את הכף ביד וללעוס את האוכל. וכך היה כשרצה להישאר כל היום בבית ולשחק  אתי ועם האמא וצעצועיו המוכרים. אבל נאלץ להיפרד מאתנו למספר שעות וללכת לפעוטון, לגנון ולגן. גם כאן הוא הרגיש ננטש ולא הבין מדוע אין אנו אוהבים אותו. מדוע אנו עוזבים אותו לבד במקום זר ומנוכר.
וכאן הגיע השלב של בית הספר. "מדוע אתה מכריח אותי לענות על השאלות לבד"? היה מטיח לעומתי, "הרי אתה אבא טוב ואוהב אותי, כך לפחות אתה אומר לי כל הזמן, ואתה יודע את כל התשובות הכי טוב, למה אינך רושם אותם במחברת שלי במקומי, מה אכפת לך לעזור לי קצת, המורה לא תדע על כך"?
וכמובן שוב אני בשלי, עומד על דעתי כי עליו ללמוד את החומר, עליו ללמוד לקרוא טוב ולכתוב יפה ולהבין כל דבר. כך נמשכת דרכו המפרכת בשלבי החיים. בית ספר עממי, מכינה, תיכון, קבלת תעודת בגרות.
ושוב, צו קריאה לצבא. כאן כבר אין כל כך הרבה תהיות. הוא מתחיל להבין שיש דברים שעליו לעשות. יש דברים שאף אחד אחר לא יכול לעשות אותם במקומו. ושעליו לקחת אחריות על חייו.

אוניברסיטה, חתונה, דירה, עבודה, פרנסה. ולאט לאט מתחוור לו שכל מסע האימונים המפרך היה לטובתו ולא היתה כאן כל רשעות מצדי, אלא רצון טוב ואהבה בלבד.
הרי עכשיו הוא יכול לעשות את הדברים לבד. הוא יכול להשיג מה שהוא רוצה בכוחות עצמו ואינו תלוי בחסדי הוריו או בחסדי אחרים. הרי הוא יכול להכין לעצמו איזו ארוחה טעימה שירצה ומתי שירצה, ואינו תלוי בבקבוק המטרנה בלבד וברצון הוריו שיתנו לו את הבקבוק רק לאחר שיקים קול זעקה.
הוא יכול ללכת לאן שירצה ומתי שירצה ולא תלוי בי שאקח אותו  על הידיים לטייל, רק מתי שיהיה לי נוח ויהיה לי זמן בשבילו.
וכך כל דבר ודבר בחיים.
כעת כשנעשה את האנלוגיה לחיינו הרוחניים נראה (עד כמה שהבנתי משגת) שאין כמעט הבדל.
הרי אם נעמוד בתפילה ונצעק אל הבורא "תן לנו בריאות, תן לנו כסף, תן לנו חיים טובים, תן ותן ותן", הוא יכול לתת כל מה שנרצה ואף יותר מכך. הבעיה היא שנשאר בחזקת תינוקות ששותים בקבוק מטרנה כל הזמן, מחליפים להם את החיתולים ולוקחים אותם על הידיים כל פעם שהם בוכים.
לא נלמד ללכת לבד. לא נלמד לעשות את הדברים לבד. נשאר כל הזמן מסכנים וחסרי אונים.
נשאר בחזקת קטנים שמסתפקים במועט, עם כלי קבלה קטנים מאד. נשאר עם הבנה קטנה מאד ועם החמצה של מטרת הבריאה "רצונו של הבורא להיטיב לנבראיו".
לכן הבורא מעביר אותנו קורס קרבי מפרך ביותר שיש, והמשובח ביותר שיש.
רק כך נוכל לגדול לדרגת מודעות שתביא אותנו להבין את תכונות ההשפעה שלו, ושתביא אותנו להסכים עם כל שלבי המסלול שהוא העביר אותנו בו ונגיע להכרה שכל הדרך שעברנו בה היתה הכרחית ולטובתנו.

להלן המחשה שקיבלתי באימייל (דאר אלקטרוני) :
”יום אחד, הופיע פתח קטן בגולם; אדם ישב והביט כמה שעות על הפרפר איך הוא מתאמץ לדחוף את גופו דרך אותו פתח קטן לפתע, הפרפר הפסיק להתקדם.
נראה היה שהוא התקדם ככל יכולתו ואינו יכול יותר.
אז האדם החליט לעזור לפרפר: הוא לקח זוג מספריים ופתח את הגולם.
הפרפר יצא בקלות. אבל גופו היה מנוון והכנפיים שלו מכווצות.
האיש המשיך להתבונן, בציפייה שכל רגע כנפיו של הפרפר יפתחו, יגדלו וייפרסו -  ובכך יתמכו ויעצבו את גוף הפרפר.
אבל זה לא קרה!  למעשה,  הפרפר בילה את שארית חייו בזחילה עם גוף מנוון וכנפיים מכווצות. הוא אף פעם לא הצליח לעוף.
האיש בחסדו וטוב לבו לא הבין שהגולם הדחוס ומאבק הפרפר לצאת ממנו, הם היו דרך האלוקים לדחוף נוזלים מגוף הפרפר לתוך כנפיו כדי שיוכל לעוף אחרי שייצא לחופשי מן הגולם. לפעמים, מאבקים הם בדיוק הדבר הנחוץ בחיינו.
אם האלוקים היה מאפשר לנו לעבור את חיינו ללא מכשולים, זה היה גורם לנו נכות. לא היינו חזקים כמו שיכולנו להיות. לא היינו יכולים לעולם לעוף.
ביקשתי כח… ואלוקים נתן לי קשיים לחשלני.
ביקשתי חכמה… ואלוקים נתן לי בעיות לפתור.
ביקשתי שפע… ואלוקים נתן לי מוח וכוח לעבוד.
ביקשתי אומץ … ואלוקים נתן לי מכשולים להתגבר עליהם.
ביקשתי אהבה … ואלוקים נתן לי אנשים עם בעיות לעזור להם.  ביקשתי טובות … ואלוקים נתן לי הזדמנויות.
"לא קבלתי שום דבר ממה שביקשתי… אבל קיבלתי כל הנחוץ לי".
תחיה ללא פחד, תתמודד עם כל המכשולים בחייך ותיווכח שתוכל להתגבר עליהם

שלום ביטון